אני לא שונאת אותך
והרי בעצם שום דבר לא השתנה
נועם שיחקה בעצבנות בשפת השרוול, מבטה מופנה אל מחוץ לחלון המונית. הרחובות שחלפו מאחור, המוכר לה מאז הילדות, החזירו אליה זיכרונות מתוקים כאן רצה פעם יחד עם איתמר, שניהם צוחקים וחולמים על ימים טובים יותר. שבע שנים שבע שנים לא חזרה הביתה.
הגענו, העיר הנהג בקול רך וקטע בבת אחת את מחשבותיה.
המונית עצרה מול בניין ישן ברחוב קטן בגבעתיים. נועם בדקה באוטומטיות שהטלפון עליה, שלפה שטרות של שקלים, שילמה ויצאה. הדלת נטרקה, לרגע עמדה שם, שואפת עמוק את האוויר של העיר שנולדה בה. הכל היה אחר לא כמו בתל אביב, העיר הגדולה שחיה בה עכשיו. הריחות דשא קצור מהגינה הקטנה, ריח חלה חמה ממאפייה סמוכה, ובנוסף משהו שאין לו שם, משהו שאפשר לכנות רק במילה אחת: בית. ברחוב הזה, בין הברושים ובצל המרפסות, פעם הלכה ילדה, והלב שלה פעם עכשיו בדיוק כמו אז. שמחה ומבועתת, מתרגשת מהפגישה הקרבה.
באופן רשמי, הגיעה רק לכמה ימים, לעזור לאמא עם ניירות חשובים. רצתה גם לטייל בין המקומות המוכרים, לבדוק אם נותר בהם משהו מאותם הימים. אך עמוק בפנים ידעה אולי זו הסיבה האמיתית: לראות את איתמר. מי יודע, אולי החיים ישתנו שוב?
נועם שמעה שפעמים הוא מזכיר עצמו אצל חברים, חצי במכוון חצי לא. פה שמעה שמונה משרה חדשה במשרד אדריכלים מצליח, שם חברים אמרו שקנה דירה, אחרי הביא את אמא אליו. כל פעם ששמעה על איתמר, דמיינה איך הוא נראה, מה עובר עליו אך סילקה מיד את המחשבות, לא רצתה להותיר להן מקום.
**********************
למחרת החליטה לצאת לסיבוב במרכז רמת גן. היא לא תיכננה דבר, רק לשוטט, להגיח אל מול הרחובות, לנסות להרגיש שוב את המקום השייך לה. חלפה ליד חנויות מוכרות, מדי פעם חייכה לעצמה בזיהוי זיכרון ישן: הדוכן שבו קנתה חוברות, הספסל שעליו כתבו יחד שירים, בית הקפה שבו טפטפה קפה על החולצה החדשה בפעם הראשונה.
ופתאום ראתה אותו.
איתמר הלך בצידו השני של הרחוב לא ראה אותה. משהו בה קפא. נשימתה נעתקה. הוא כמעט לא השתנה גבוה, גוונו מאופק, צעדיו ארוכים ורפויים. אותו סגנון ישן, אותה תספורת.
בלי לחשוב רצה מול הרמזור. מישהו צפר, לא שמעה מבעד לצלצולים שבראש. רגליה נשאו אותה קדימה, הלב הלם בקצב שלא יכלה להסתיר.
איתמר! קראה, לבסוף כשהייתה ממש לידו.
קולה רעד. הוא הסתובב ו כלום. מבטו לא רציתי, לא כועס פשוט רגיל וללא רגש.
נועם? הוא אמר, יבשה.
הטון הזה, החף מהכול, היטיב לפגוע מכל מילה אחרת. כל מה שכלאה בלבה מכבר, פרץ החוצה. עיניה נתמלאו, והיא כבר לא ניסתה לעצור את הדמעות.
איתמר אני כל כך מצטערת, הצליחה לומר. אין לי זכות אפילו לעמוד מולך, אבל אני קולה נשבר, ניסתה לשאוף אוויר, בכתה בלי להתבייש. אני עדיין אוהבת אותך. אוהבת עד היום. סלח לי. בבקשה, סלח.
דיברה מהר, מפוזר, כאילו פחדה שאם לא תספיק לומר הכל, תשכח לנצח. רק את המילים הכי חשובות הצליחה להוציא, את אלה שלא העזה לומר כל השנים.
התחבקה אליו, קיוותה שבתנועה ההיא תרפא את כל מה שנשבר. באותו רגע לא היו רחוב, ולא עוברי אורח, רק הקרבה שלו והפחד לאבד.
איתמר לא הדף אותה מיד. לשבריר שנייה נדמה היה שגם הוא נרעד כתפיו שוקעות, ידיו מתרוממות קלות, כאילו רוצה לחבק חזרה. התקווה שבה הרגישה, אולי אולי עוד אפשר להחזיר
אך הרגע חלף. איתמר הידק את אחיזתו בכתפיה והרחיק אותה ממנו, ברכות נחושה. פניו שקטים, עיניו קשות. לא עוד אותו הבחור, האוהב. מול נועם עמד גבר אחר, כזה שלבו אטום.
תלכי מפה, לחש לאוזנה.
אמר זאת בשקט, בלי רגש, כאילו אינה קיימת.
אני שונא, הוסיף, ונדלק זיק של בוז בעיניו.
הסתובב והלך, מבלי להביט לאחור. נועם עמדה שם, רפויה. העולם המשיך כאילו דבר לא אירע: מכוניות צפצפו, ילדים צחקו. מישהו לידה בחן אותה בסקרנות, מה עושה בחורה לבנה ועצובה בלב הרחוב, אבל היא לא ראתה דבר.
נשאר רק צליל הצעדים שלו מתרחק, והנשימה החתוכה שלה. הרגע הזה נמשך לנצח, והמשפט הדהד שוב ושוב: “זה הסוף. לתמיד.”
היא הלכה הביתה רגליה כבדות, עיניה ריקות. שום דבר לא נותר רק הדהוד דבריו.
כשנכנסה לדירת אמא, לא ניסתה להסביר. רק ישבה בשקט, מביטה החוצה. אמא שלה הביטה בה, ראתה את מבטה השבור, לא שאלה. במקום, הלכה להרתיח מים. צליל הקומקום, ריח התה הכל היה יומיומי, לא תאם את הסערה שבפנים. אבל דווקא השגרה הזו, חיברה אותה חזרה.
הוא לא סלח, לחשה, אוחזת ספל תה בידיים רועדות. החמימות לא הגיעה ללב, אך שימשה גשר עדין לחיים.
אמא ישבה לידה, ליטפה את הכתף, בדיוק כמו כשהייתה ילדה קטנה אחרי מריבה. בתנועה אחת הפכה שוב הילדה שהייתה קטנה, חשופה.
ידעת שזה מה שיקרה, אמרה אמא בשקט, עצב רגוע בקולה.
כן, נועם הנהנה, העיניים באות אל הספל. אבל קיוויתי. טיפשי, נכון?
לא טיפשי, אמרה אמא ברוך. את בחרת דרך משלך. עשית לאיתמר הרבה רע הרבה זמן לא היה עצמו. הוא כמו קאי מאגדת הילדים, אף לב לא חימם אותו.
נועם נשענה לאחור, והזיכרונות עלו. לפני שבע שנים הכל היה פשוט. הייתה בת עשרים ושתיים, כל העתיד לפניה. איתה איתמר נדיב, תמיד אפשר היה לסמוך עליו. בלי דיבורים מיותרים, המעשים שלו דיברו.
אבל היה דבר אחד שהפריע לה. איתמר עבד בבנייה ולמד בערבים, חלם על עסק עצמאי. הוא היה רציני, אבל כל עוד רק חלום. נועם רצתה יותר לא עושר, אלא יציבות. לדעת שבעוד שנה, שנתיים, יש לה בית, קרקע ברורה. אך החיים עם איתמר נראו חסרי ודאות עבודות מזדמנות, לימודים, חלומות שלא תפסו צורה.
כשדוד שלה מתל אביב הציע עבודה טובה בהייטק, נועם קפצה, כמעט בלי לחשוב. הנה הזדמנות ממשית.
אבל הייתה אמת כואבת נוספת. באותו זמן הכירה את אדם איש עסקים מבוגר ממנה בהרבה, איש של הצלחות, דרכו גלויה וסלולה. המפגש היה מקרי בערב של חברה הוא הבחין בה מיד, שאל, התעניין, לא חסך מחמאות. בתחילה הייתה נבוכה, אחר כך נשבתה בקסם, קיבלה את הזר הפרחים, את ההזמנות, את המטפחות המשי ואת התכשיטים. כל דבר סימל עבורה עולם של אפשרויות ושל חופש כלכלי.
וכך, בלי תשוקה אלא בזכות הקלות היא התחילה לבלות עם אדם, ולראשונה החלה לבוז באכזריות לאיתמר הופכת אותו לקטן במילותיה, מספרת לחברות שהוא לא יגיע לשום מקום.
פעם, חזרה במיוחד לביקור בעיר. לא בשביל לראות את איתמר, אלא כדי להראות לו ולה לעצמה שהצליחה. בחרה קפה במרכז העיר, לבשה שמלה יקרה, ענד טבעת יהלום חדשה, וכל כולה זוהר ורושם.
איתמר נכנס. המבטים הצטלבו. היא ראתה בו הלם, כאב, מבוכה כל מה שהדחיקה בעצמה. אך לא נרתעה. זה הרגיש לה כמו ניצחון. והניצחון התברר היה חלול.
**********************
הריקנות התגלתה אט אט. בהתחלה אדם עוד המשיך להיות נדיב זמן קצר, מסעדות, מתנות. לאט לאט דעך: פחות פרחים, פחות תשומת לב, עד שנשארו רק הערות ציניות. הוא העיר על מראה: “אולי תתאפרי יותר?” על החברים שלה: “די עם הפרובינציה.” ואף נעלם לשבועות, משאיר אותה בחדרים רחבים מדי, לבדה.
כשפנתה אליו, להיפתח, הוא נפנף אותה:
מה את רוצה, קיבלת הכל.
נועם שכנעה את עצמה: יש לו הרבה על הראש זה יעבור. אבל ידעה היטב היא לא יותר משחק, וכשהקסם נגמר גם העניין שלו.
היא שתקה. זה היה קל יותר מאשר להודות. כי אם תודֶה, תצטרך להכיר בכך שמכרה אדם שאהב אותה באמת. שכל חלום היציבות והיוקרה לא שווה כלום, אם הוא בלי אהבה.
עניין המותרות דעך. השמלות המהודרות נשארו מיותמות בארון, העגילים כאילו מזויפים, המסעדות נראו לה פתאום דלות שמחה. ריח הבושם היוקרתי שגרם לה בעבר להתגאות כעת העלה קבס.
בכל ערב, מביטה מחלון הדירה, מביטה בעוברים ושבים, ושואלת בשקט: “מה אם” אבל עוצרת מיד, פחדה לגעת בכאב. השאלה הגדולה מה עכשיו? נעלמה בערפל.
ובערבים האלה, כשהעיר דממה, היא חשבה כל הביטחון שחלמה עליו היה מלאכותי. אפשר לתכנן חיים, אבל עם מי החיים האלה שווים בכלל?
אז חזרה לדמיין את איתמר, הידיים שלו, קצת מחוספסות, אבל חמימות. החיוך השקט. הסיפורים הקטנים שלו, התקווה חסרת המניירות, שהייתה אמיתית לגמרי, והאמינה בה עד כדי כך שידעה שלעולם לא תפחד איתו.
************************
ביום השלישי לביקור יצאה נועם לטייל בפארק הישן. הנה הספסל תחת עץ התות שם ישבו פעם, חלמו, צחקו בלי פחד. היא נזכרה במילים “אני רוצה שבבוא העת נקים בית, עם חלונות ענקיים, מלאי שמש.” אז חייכה, עכשיו הדמעות צרבו פתאום ידעה מה איבדה.
עמדה רגע, שאפה אוויר. ואז שמעה קול מוכר:
נועם?
פנתה וראתה את גלעד, החבר המשותף שלה ושל איתמר. הוא חייך, מופתע כולה.
לא ציפיתי לראות אותך כאן, אמר, ונראה שמח באמת. מה שלומך?
התחמקה מתשובה, ניסתה לחייך:
הכל בסדר, באתי לאמא.
המשיך לשוחח, והציע לשבת. סיפר בשקט חוויות, והתעניין בעיר בקלילות. הייתה בזה חברות שהיא לא ידעה כמה התגעגעה אליה.
פתאום, בלי לחץ שאל:
פגשת את איתמר?
הורידה מבט, העיניים תלויות בין העלים. רצתה להתחמק, אך אמרה בשקט:
אתמול.
איך היה? שאל ברכות.
הוא הוא לא רוצה לשמוע ממני. הוא שונא אותי.
גלעד נשען, הביט מרחוק בדרך. שתק מעט, ואז דיבר רך:
עבר עליו קשה. את פשוט נעלמת, נועם. בלי הודעה, בלי כלום. היה שבור. ניסה לשכוח אותך, היה עם אחרות לשווא. אחרי הפגישה שלכם, אתמול, התקשר אליי שיכור לגמרי. כמעט שלא הכרתי אותו.
נועם הנהנה, הבינה את הכל אך לשמוע זאת בקול רם כאב.
אני יודעת. אני אשמה.
גלעד לא הוסיף לחץ, לא האשים רק היה שם:
אני מבין את הרצון שלך לסליחה, אבל נראה לי עזבי אותו. אל תרימי עוד פעם את כל הכאב הזה. גם ככה קשה לו.
נועם הבינה חזרתה גרמה כאב. היא רצתה לתקן, אך למעשה רק פצעה מחדש.
*************************
בערב ישבה שוב אצל אמא. בחוץ האורות הדלקו בהדרגה, יוצרים זוהר זר שלא שייך למה שמבעבע בפנים. המחשבות לא עזבו. חשבה על “אם הייתה נשארת”, על חיים שיכלו להיות. על השעות הקטנות שלא נוצלו, על חיבוקים שלא התרחשו. אבל עברה אינה מתוקן, ועכשיו כבר מאוחר.
למחרת נועם עזבה. ארזה לאט, כל פרט הופך כבד. אמא עמדה בפתח, עצובה.
תשמרי על עצמך, אמרה, חיבקה.
נועם הנהנה, נישקה בלחי, יצאה.
בדרך לתחנה קנתה כרטיס לתל אביב זקוקה לסגור מעגל, לקחת אוויר, להבין לאן ממשיכים. ברכבת ראתה מהחלון את הבניינים הישנים, את גן השעשועים, את המאפייה. אנשים הלכו מישהו רץ אחרי אוטובוס, מישהו עם שקית ירקות, אישה עם עגלה. הכל כל כך ישראלי, מוכר, אך זר מנצח.
בין אותם בתים נשאר האדם האהוב עליה ביותר. אדם שלפתע נעלם בלי לפרד, בלי הסבר. ועכשיו הוא אבוד לעד, היא ידעה, אין דרך חזרה.
*************************
חצי שנה עברה. נועם עבדה, נפגשה עם חברים, המשיכה בשגרת תל אביב. בחוץ הכל נראה רגיל בפנים הכל שונה. היא הפסיקה לברוח מהעבר. קיבלה על עצמה את העובדה שפצעה, הכאיבה, אך לא היה רובץ אשמה, רק קבלה. חיה יום-יום, שקט.
יום אחד, בעת שבישלה, הטלפון צלצל. הודעה ממספר לא ידוע: “אני לא שונא אותך. אבל גם לא יכול לסלוח.”
נועם קפאה. הלב פעם חזק, אחזה את הטלפון כאילו בו פועם הלב ההוא, אישם.
לא ידעה מה זה אומר, לא איך להרגיש מחילה או סגירה. אבל משהו השתנה. כמו חוט דק שחיבר ביניהם. מישהו זוכר. מישהו כתב לה, חרף הכול.
היא חייכה בתוך הדמעות. אולי, יום אחד, יוכלו לדבר כבר בלי האשמות. אולי, ימשיכו יחד או לחוד, אבל עם שקט בלב.
בינתיים, זה מספיק. לדעת שמישהו חושב עליה, שהייתה משמעות, שיש זיכרון די לה עכשיו.
וזה לעת עתה היה לה די.
