אני לא רוצה

הכל נופל עליי! כמה כבר אפשר? רננה הייתה נרגזת.
איתן שתק. כמו תמיד, העדיף להתעלם ולקוות שהבעיות ייפתרו מעצמן. בדרך כלל, רננה זו שפתרה הכל בסופו של דבר. היא עבדה מהבית כמעצבת גרפית, בלוחות זמנים גמישים. בהתחלה השתכרה מעט, אך שדרגה את כישוריה, והשכר עלה משמעותית יותר מאיתן. מהמשכורת שלה שילמו על המשכנתא לרכב, טיולים, מוצרי חשמל ובגדים.
אחר כך הגיע חופשת הלידה. רננה עשתה הכל גם עבדה, גם נשאה את הריונה, ילדה, והתאמצה לא לאבד את הכנסותיה. התינוק, איתמר, הלך לפעוטון. לרננה נהיה קל יותר, והיא החלה לעבוד עוד יותר קשה, כדי לשלם גם על הגן. רננה בחרה בקפדנות מקום פרטי, רצתה את הכי טוב בשבילו. איתן סמך עליה בכל החלטה.
הם גרו בדירה שקיבלה מסבתה. לאיתן לא הייתה דירה עד הנישואין גר עם אמו, תמר, יחד עם אחייניתו מיה בת אחותו הגדולה שנפטרה. אובדן האחות פגע קשות בתמר, ומצבה הבריאותי הידרדר.
כשאיתן עבר לגור עם רננה, מיה כבר הייתה סטודנטית עם חיים עצמאיים: חברות, לימודים, יציאות וכמעט לא הייתה בבית.
תמר, עם כל בעיה, פנתה לרננה, כי מאחרים לא יצא כלום. למיה היא מימנה הכל, כי היא התייתמה ואמה הולידה אותה לבד, בסיפור מסובך שתמר לא אהבה להזכיר.
והכל התנהל סביר עד שתמר אושפזה. בעקבות לחץ דם גבוה במיוחד, הפכה לסיעודית. שלושה שבועות בבית החולים ייצבה אותה, אך היא עדיין נזקקה לעזרה, והרופאים לא נתנו שום תקווה לשיפור קרוב.
איתן שוב השאיר את הכל על רננה:
את מבינה בזה יותר, קבע.
באילו עניינים? הופתעה.
סיעוד, שיקום, טיפול גירד בראשו.
אני מעצבת, לא אחות מוסמכת, ענתה בעייפות. טוב, אשמע מה הרופאים אומרים.
היחסים בינה לבין תמר היו תמיד קורקטיים-מאופקים; בהתחלה רבתה איתה, אך בהמשך נמנעו מלחצים, בעיקר כי לא גרו יחד. כל אחת שתקה על מה שלא היה לרוחה. רננה התייחסה אל תמר בנימוס, ותמר העריכה את רננה כאישה טובה לאיתן, במיוחד כי איתן לא ממש היה עמוד התווך במשפחה, והפרנסה באה מרננה.
מיה בקושי ביקרה את סבתה תמיד היו לה תירוצים, לימודים, בילויים.
עכשיו כולם ציפו מרננה לעזור. היא הובילה את תמר מבית החולים, כי היא עובדת מהבית ויכול להיעדר, ואילו לאיתן לא אפשרו לצאת מהעבודה. הוחלט שהמשפחה תעבור לגור אצל תמר זמנית ולעזור.
עברו. בשלושה שבועות רננה רזתה עד שנראתה כמו קולב. איכשהו הצליחה להמשיך לעבוד, וטיפלה גם בתמר בשלה לה מרקים, טחנה פירות וירקות, האכילה, חיתלה ורחצה אותה.
מיה, “הנכדה המהממת”, נעלמה לחדרה, לא נראתה עד הלילה, ובבוקר לברוח לאוניברסיטה ולחיים שלה.
איתן סייע מעט, ובקשותיה של רננה לשותפות נענו ב”אבל זה עניין של נשים קניתי מצרכים, לא?”
תמר לא התאוששה, והפכה רגזנית ונרגן כלפי כל משפחתה, ובעיקר כלפי רננה. היא התרפקה בסיפורים אינסופיים איך רננה פשוט ברת מזל עבודה טובה, משכורת גבוהה, למה לא להיות מרוצה?
איתן, לדבריה, פשוט מסכן לא הסתדר לו פעם עם הלימודים בגלל מורים לא טובים, נתקל בקשיים, ותמר נטלה הלוואה כדי לממן לו אוניברסיטה. אך אף שם כמעט עף, ובעצם, מה הפלא תמיד לא היה לו מזל
רננה שמעה את אותם סיפורים שוב ושוב, וידעה: היא סחוטה. כולם גיבורים, חכמים או קורבנות, ורק היא ברת מזל.
“ברור מזל גדול עם בן זוג, במיוחד,” חשבה בעצב, ובפנים גברו תהיותיה: איך התפשרה כך בנישואיה?
פעם הציעה לאיתן לשכור מטפלת לתמר ולחזור לדירה שלה.
מטפלת?! נדהם איתן זה יקר! אני לא יכול להרשות תבדקי את, אם חשוב לך תשלמי את.
כל השנים היה ברור: איתן משלם ארנונה ומצרכים, רננה כל היתר. לכן גם צריכה לממן את המטפלת. “הרי זה לגמרי ברור,” כעסה בליבה, “אבל הדרך שהדברים נאמרים! אני לא חייבת לכולם!”
עד שיום אחד הבינה שאינה יכולה עוד. בפשטות, כבר אינה רוצה. באותו בוקר אמרה לתמר שהיא יוצאת לסופר, אספה את איתמר מהגן, ושבה לדירתה בתל אביב.
“בבית שלי, סוף-סוף”, נשמה בהקלה בעוד היא שוכבת על המיטה ומתבוננת בתקרה, “לא רוצה לעשות כלום. רק לנוח”.
הזמינה את איתמר לארוחת ערב, וידעה שבבית של תמר כבר תוהים לאן נעלמה. היא לא נטשה אותה לגמרי האכילה, רחצה, ותוך שעה ארוכה עתיד איתן לשוב, כרגיל. השאירה לו פתק איני יכולה כך יותר, עוזבת. ואיחלה לתמר בריאות.
את הנייד כיבתה.
איתן הופיע באותו ערב, רננה לא הכניסה אותו לבית. דיברו דרך הדלת לא היה על מה לדבר. הוא לא טרח לשאול לשלומה, או לשלום בנם. רק דאג לעצמו: מה יעשה בלעדיה.
כדאי שתשכור אחות סיעודית. זה הרבה יותר מקצועי, חבל שלא ניסינו קודם, הציעה. ואני מגישה בקשה לגט. לא מוכנה להיות סוס עבודה לכולם. שלום.
איתן עזב בידיים ריקות. הנייד הופעל אחר כך בכל זאת, היה חשוב לעבודה.
תמר התקשרה, ניסתה לרצות אותה ולבקש לשוב, אבל בקולה הדהד פטרונות: כדאי שתחזרי ותמלאי חובותייך
רננה הסבירה: איני חייבת דבר. יש לתמר בן ונכדה נבונה. תנו להם הזדמנות להחזיר לה כפי שמגיעה. תמר ניתקה בזעם.
הגירושין יצאו לפועל.
כך, פתאום, הפכה רננה לאישה פנויה. ולמרבה הפלא, דבר לא השתנה לרעה כל דבר ניהלה לבד, אך הנטל פחת, והיא הייתה אסירת תודה על המצב שפקח את עיניה לתפקידה במשפחה.
תמר הבריאה, מטפלת נהדרת טיפלה בה במסירות, איתן מצא עבודה נוספת (“לא ידעתי שיש לו את זה”, חייכה רננה בע bitterness כששמעה ממיה), ומיה עזרה לא מעט, התברר שיש לה יכולת נדירה להבין ולטפל. והכל הסתדר מצוין.
“זה בסדר לדרוש הערכה, זה בסדר לומר ‘די’, חשבה רננה בשקט מול המחשב, מסיימת פרויקט חדש לפעמים רק כשאתה פורש את הכנפיים מבינים שהחיים שלך באמת בידיים שלך.”