“אני לא מתכוון לסיים את החיים לצד חורבה זקנה!” – כך רעם איגור וסגר בכעס את הארון, בעוד הבקבוקונים רעדו בפנים. “נמאס לי מהדיבורים על כאבי מפרקים וכדורים! אני רוצה לחיות, לא לסיים את החיים בבית חולים!” ולנטינה עמדה בדלת, התבוננה כיצד הוא אורז 32 שנות נישואים בתרמיל קטן ובשקית עם נעלי ספורט, והלב שלה נכאב. “איגור, אימא אחרי אירוע מוח לא יכולה להישאר לבד…” – “אימא שלך היא הדאגה שלך! אני לא נשאר עם חורבה זקנה!” הוא צעק, ארוז בן חמישים ושמונה, לא שמונים! “לא רוצה להפוך את הבית למחלקה טיפול נמרץ!” ולנטינה רעדה. בשנה האחרונה צעירות וזקנה הפכו לנושא קרב – איגור צבע את השיער, קנה אופניים וג׳קט עור, ורק אז הופיעה סווטה, השכנה הגרושה מהקומה החמישית. “אתה עובר אליה?” – ולנטינה שאלה, אבל ידעה את התשובה. “כן, אליה – כי אצלה אני שוכח מִגיל. היא לא סופרת שערות לבנות ולא מזכירה לב עלוב, היא פשוט… חופשית.” – מילה שדקרה את הלב. ולנטינה הביטה על עצמה במראה, והרהרה: מתי הכול השתנה? איך הוא בורח אל המראה הצעיר, והיא, בת חמישים ושלוש – באמת כבר זקנה? והחיים המשיכו, האמא קוראת לה מהמטבח, שולחת חכמה ושקטה: “הוא עזב לטובת הצעירה, נכון?” – “גבר טיפש,” אומרת האם בפילוסופיה של שמונים וחמש שנות חיים, “רודף אחרי צעירות, בורח מהפחד להזדקן, כמו שאביך עשה בשעתו. את יודעת? לפעמים יותר קל לבד, ויש יותר אוויר.” בפארק אחרי שיפוץ מתגלה עולם חדש – יוגה לגיל השלישי, מועדון ספרות, ואיש נחמד מחזיר לאמא את המקל ומתעניין בשירים של ולנטינה. היא מוצאת מקום בלב, מגלה את עצמה, מי שהיא באמת, ללא הגדרה של בית, גבר או גיל. “הוא לא באמת בורח ממך, אלא מעצמו,” אומרת אמא, “את רק תמשיכי בדרך שלך.” מפגש מקרי עם איגור חושף: גם אצל סווטה לא מצא את הנעורים – והקריאה של ולנטינה פשוטה: “הבית שביקשת איננו, ולנטינה הישנה איננה. עכשיו אני חיה בשביל עצמי.” ולנטינה מוצאת בית חדש במועדון הספרות, נקודת אש בלב, כשבחמישים ושלוש לראשונה מרגישה צעירה שוב – כי צעירות זו לא אור חלק, אלא האומץ להיות את עצמך – בכל גיל.

אני לא מתכוון להזדקן פה עם שברי עבר, נהם אלי

די! גמרנו! אמרתי בעל כעס והתנפלות על מגירת השידה. הבקבוקים רועדים מהחבטה. נמאס לי לשמוע על כאבים בכף היד ותרופות! אני רוצה לחיות, לא לגסוס בבית החולים הזה!

מיכל עמדה בפתח חדר השינה, מתבוננת בי אורז את מעט הרכוש שלי בשקית ובתיק גב. שלושים ושתיים שנות נישואים נכנסות לתיק קטן ולשקית נעליים. המחשבה הזו כאבה יותר מכל מריבה.

אלי, התחילה בקול שקט, אמא שלי אחרי השבץ לא יכולה להישאר לבד. אתה מבין?

אמא שלך האחריות שלך! אני לא מתכוון להיות כאן עם הישישה הזאת, חתך אותי, עיניו לא מתרוממות. אני בן חמישים ושמונה, לא שמונים! מספיק עם הבית שהפך למחלקה גריאטרית!

מיכל רעדה. בחצי השנה האחרונה, מושגים כמו צעיר וזקן הפכו למחסום. אלי פתאום התחיל לצבוע שיער, קנה אופניים, עטה גקט עור. ואז הופיעה אדר השכנה מהקומה החמישית, גרושה בת שלושים וחמש.

אתה עובר אליה? שאלה מיכל, אף שכבר ידעה את התשובה.

אלי הסתובב במהירות. משהו דומה לבושה חלף בעיניו התחלף בהקשנות: כן, אליה. ולמה? כי לידה אני שוכח את הגיל שלי. היא לא סופרת לי שערות אפורות ולא מזכירה לי את הלב החולה. היא פשוט חופשיה. את קולטת?

חופשיה. מילה שמכה ישר בלב. מיכל הביטה במראה פנים עייפות, קמט חדש ליד שפתיים. פעם הוא קרא לה יפה שלי. ועכשיו

אתה עוד מעט שישים, אלי, אמרה כמעט בלחש. באמת אתה מאמין

מה? קטע אותי. שאין לי זכות לאושר? לחיים חדשים? דרך אגב, הרבה בגיל שלי

בורחים לאהובות צעירות? מיכל גיחכה מרירות. כן, זו סטטיסטיקה כואבת.

אלי נפנף בידו בעצבים: הנה שוב! תמיד את גוררת הכל לבוץ! אני רק רוצה לנשום, את מבינה?

הוא רוכסן את התיק. הצליל חתך באוויר פסק דין.

תגידי לאמא שלך שאני מאחל לה בריאות, זרק בדרך לדלת. אני מקווה שיהיה לכן נעים לשתיכן. הוא נתקע, אבל השלים: לשתיים הזקנות.

הדלת נטרקה. מיכל ישבה הרבה זמן על המיטה, מתבוננת בנקודה אחת. במוחה מהדהד: לשתיים הזקנות. והיא רק בת חמישים ושלוש. זו זקנה?

מהחדר הסמוך נשמע קול רפה:

מיכלי? הכל בסדר?

הכל בסדר, אמא, מצליחה לקום בקושי. אלי יצא. ענייני עבודה.

השקר צורב. אי אפשר לומר את האמת. רק חסר שאמא בת שמונים תרגיש אשמה על פירוק הנישואים של בתה.

הימים הבאים זרמו כסחף אפרורי. מיכל עשתה את שגרות היומיום: בישול, ניקיון, טיפול באמא. בראש רק שאלה אחת: מתי? מתי נבנתה בינינו חומה שלא שמתי לב?

היא נזכרה באדר. הגרושה החדשה, פוגשות זו את זו ליד תיבות הדואר. פעילה, צבעונית בשמלות שלה, צחוק גדול. מיכל אפילו ריחמה עליה קשה להיות לבד עם ילד.

והתחילו המבטיים של אלי. איך הוא מתעכב ליד החלון כשאדר יוצאת עם הכלבה, איך “במקרה” נפגש בכניסה, איך מתחבא בערב במקלט.

בת שלי, קול אמא החזיר אותה לעכשיו, את כבר חצי שעה שוטפת כוס אחת. בואי תשבי.

מיכל מסתובבת. באמת עומדת עם כוס, בוהה דרך החלון.

עוד רגע אמא. אני מסיימת.

מיכלי, אמא נאנחת ומתיישבת, מצמידה יד אחת למשען, אני מבינה הכל. אל תשקרי לי.

אמא

עזב אותך, נכון? הלך אליה, ההיא מהחמישית?

מיכל הנהנה, דמעות עולות לה לעיניים.

טיפש אמיתי, אמרה אמא בפילוסופיה שקטה. את יודעת מה קורה לגבר סביב גיל שישים? כאילו נכנס בו שטן מחפש לו את ‘הנעורים’ במקומות שלא היו להן מעולם.

אמא, מספיק.

למה מספיק? פתאום צוחקת. גם אבא שלך בגיל חמישים ושתיים השתגע. היה בטוח שהחיים בורחים לו.

מיכל נדהמה:

אבא? אבל אף פעם לא סיפרת

למה לספר? מושכת כתפיים. אחרי חודשיים חזר. אבל אני כבר לא חיכיתי לו.

באמת?

כן, מפתה קריצה. בחודשיים האלה הבנתי שאני חיה. נרשמתי לחוג רקמה. והכי חשוב היה לי יותר אוויר בלעדיו.

היא שותקת רגע, בוחנת את ידיה ישנות, מחורצות, אבל זריזות.

תשמעי, מיכלי, השנים לא קובעות. רק מה שיש בלב. אני בת שמונים וחמש ועדיין אותה ילדה בפנים.

מיכל חייכה בלי משים. צדקה אמא עם כל המחלות, יש בה משהו חי שכולם נמשכים אליו.

ואליך, אלי, לא בורח ממך, ממשיכה האם, הוא בורח מעצמו. פוחד מהגיל. מדמיין שעם צעירה יחזור להיות צעיר.

את מגינה עליו? שאלה מיכל בלב כואב.

מה פתאום נדה בראשה. אני רק מרחמת. לא ימצא שם מה שחיפש. מהזמן אי אפשר לברוח, בת.

אותו רגע צחוק בחוץ. מיכל הסתכלה מהחלון: אלי ואדר מטיילים, הוא מחזיק לה תיק. היא מדברת מלהיבה והוא מסתכל בה בעיניים מתפעלות, והלב נתפס.

אל תעני לעצמך, דחפה אותה אמא מהחלון. בואי לשתות תה. יש עוגיות דבש.

אמא, איזה עוגיות? קולה נשבר.

הוא טיפש, חזרה האם בסבלנות. זו הדרך שלו. ואת תמצאי דרך חדשה. מחר נלך לפארק. עכשיו אחרי השיפוץ ממש יפה שם.

מיכל רצתה למחות שאין לה כוח, אבל משהו בטון של אמא השתיק אותה. ואולי באמת פשוט הגיע זמן לחיות?

הפארק הדהים. השיפוץ שינה הכל שיש דרכים חדשות, מזרקה, ספסלים. במרכז פועל מרכז תרבות, עם מוזיקה.

תראי, אמא נעצרת ליד לוח מודעות, יש חוג ספרותי, סטודיו ריקוד, ואפילו יוגה למבוגרים!

אמא, מיכל הסתייגה, אל תגידי ש

ולמה לא? מרימה גבה, שמחה. גם בגילי אני יכולה להראות כמה תנועה!

ולאחוז בזה, היא מנופפת יד והמקל נופל ברעש.

או! אמא מתביישת.

אפשר לעזור? קול גברי נעים.

גבר אלגנטי, בשנות הששים, מרים לה את המקל באצילות:

ברשותכן.

תודה רבה, אמא מסמיקה טיפה. איזה איש אדיב.

מיכאל כהן, מציג את עצמו. אני פה מרצה במפגשי הספרות. מתעניינות בחוג?

סתם עברנו, מיכל מתחילה, אבל אמא עוצרת:

בוודאי! הבת שלי כותבת שירים מצוינים. באוניברסיטה אפילו פרסמה בעלון!

אמא! מיכל מתביישת. זה היה לפני שנים.

שירה היא מעבר לזמן, אומר מיכאל כהן בעדינות. אם תרצו מוזמנות לפגישה כעת. בדיוק דנים ביצירות חדשות.

כך נכנסה מיכל לחוג הספרות. התכוונה לעזור לאמא ונשאבה פנימה. ריח ספרים, שקט, פרצופים מתעניינים אווירה אופטימית. אף אחד לא מדבר על גיל, כולם מקשיבים למחשבות ולרגשות.

ובערב הגיע ערב שירה. אינטימי, בין מכרים. מיכל נרגשת כאילו לבחינה.

היא הקריאה שירים על אהבה ועל אבדן, על חיים שלא נגמרים עם הכאב. כל שורה שיחררה אותה, החזירה לה חיים.

בדרך הביתה פגשה את אלי. חזר מאדֶר. עמד מרוחק, מתמהמה כסוף ילד שכועסים עליו.

מיכלי, את נראית נהדר.

היא הסתכלה עליו בשקט, ובעיניים שלו לא היה כאב אלא שלווה עייפה.

תודה, ענתה לו רגוע. זהו?

לא, תקשיבי, התקרב. רציתי לומר הבנתי משהו

שאדר לא מושלמת? גיחכה בהרמת גבה. או שהתאכזבת?

אלי התנצל בפנים:

את לא מבינה. היא צעירה, יפה, אבל, הוא גמגם. אין מה לדבר.

ציפית שבנות שלושים וחמש מתעניינות בשירה ישראלית? צחקה. אלי, אתה תמים.

לא התכוונתי, כיווץ גבות. מיכלי, עשיתי שטויות. אפשר

לא, נחושה. אין אפשר. אפילו מודה לך, אלי.

על מה? נדהם.

שעזבת. כשדחפת אותי להבין שלא רק מטבח וכביסה הם החיים.

מיכל, אני חוזר. הביתה. נעשה הכל אחרת.

התרחקה ממנו רך אבל תקיף:

לא, אלי. אתה רוצה הביתה אבל הבית כבר איננו. מיכל שהייתה אשתך שקטה, כבר איננה. והחדשה אתה לא מכיר, ואולי תבהל אותך.

ולמה?

כי היא חיה בשביל עצמה.

באותו רגע אמא הגיעה, בלי מקל נתמכת בזרועו של מיכאל כהן.

הו, אלי, זרקה עליו מבט קר. עדיין פה?

שלום, רות כהן, מלמל. אני כבר הולך.

נכון. הנהנה. כשאתה שוב בורח מהגיל, תחשוב. אולי הבעיה בך?

אלי התכווץ ויצא במהירות.

אמא! נזפה מיכל. לא היית צריכה

ולמה לא? להגיד אמת? אגב, מיכאל כהן ביקש שאנחה חוג אגדות ילדות לנכדים. נשמע כיף!

רות כהן מספרת מדהימה, חייך מיכאל. הילדים יתלהבו.

מיכל הביטה באמא מחודשת, עיניים נוצצות, וחושבת: אולי החוכמה היא לא להילחם בגיל אלא לקבל אותו ולמצוא שמחה חדשה?

אחרי חודשיים אלי ואדר נפרדו. אמרו שמצאה מישהו צעיר יותר. כעבור חודש שלח לי הודעה מתנצלת, מבקשת סליחה. לא עניתי.

אין טעם. יש לי דרך משלי. פעמיים בשבוע חוג ספרות. ואתם יודעים מה? בגיל חמישים ושלוש, אני מרגיש באמת צעיר כי צעירות זו לא עור חלק, אלא אומץ להיות אתה. בכל גיל.