אנחנו מתכתבים כבר שבועיים. יובל התברר כאחד האנשים הנדירים שקל פשוט לדבר איתם. בלי רמיזות כפולות, בלי נסיונות להיראות טוב יותר ממה שהוא. גבר בן חמישים ושתיים, גרוש, שני ילדים בוגרים, עובד בענף הבנייה. רציני, עם חוש הומור, משכיל. כשהוא הציע להיפגש, הסכמתי בלי לחשוב פעמיים.
ואז הגיעה ההודעה ההיא: “תקשיבי, בואי נסכים מראש – אני לא משלם על בנות בדייטים. זה העיקרון שלי, מקווה שאת בסדר עם זה.”
אתם יודעים, באמת הייתי בסדר עם זה. יותר מכך – אני מכבדת כנות. הרבה יותר טוב לדעת על זה מראש מאשר לשבת אחר כך במסעדה ולתהות מי חייב למי כמה. כתבתי: “אוקיי, אין בעיה. אז נתראה בשבת.”
אבל אחר כך חשבתי.
בבוקר שבת קמתי מוקדם מהרגיל. אני בת ארבעים ושש, ואני יודעת בדיוק כמה זמן צריך כדי להיראות “מוצגת יפה”. מתוך הרגל פתחתי את הארון, שלפתי שמלה שחורה – זו שתמיד עובדת מצוין ומסתירה את כל הפגמים. אחר כך הבטתי במדף האיפור. קרם בסיס עם אפקט הרמה, קונסילר לעיגולים שחורים, פלטת צלליות, מסקרה, שפתון, קורקטור… סט רגיל לדייט בגיל שלי.
ופתאום נפל לי האסימון.
למה?
אם אנחנו בונים מערכת יחסים שוויונית, אם כל אחד משלם על עצמו, אם אף אחד לא חייב כלום למישהו אחר – למה שאני אבזבז שעתיים להתכונן? למה שאני אצטרך להיראות כמו תמונה מעיתון, כשיובל כנראה יגיע בג’ינס וסוודר, מבזבז על ההכנות חמש עשרה דקות?
החלטתי לעשות ניסוי. כן ועמוק.
לבשתי את הג’ינס האהוב עליי, סוודר אפור רך שבו אני תמיד מרגישה עצמי. קשרתי את השיער בזנב סוס רגיל – כמו שאני מסתובבת בבית. בלי איפור. בלי עקבים. סתם אני. האמיתית הכי אמיתית, בלי פילטרים וקישוטים.
כשהבטתי במראה היה מוזר. לא רע – דווקא מוזר. התרגלתי לראות אותי “מוכנה” לפני יציאה. ועכשיו הסתכלתי וראיתי בחורה רגילה שהולכת לפגוש חבר. או לקנות אוכל בסופר.
“נו טוב,” חשבתי, “בואי נראה מה יצא מזה.”
יובל כבר ישב ליד השולחן כשנכנסתי. הוא ראה אותי, נופף בידו, חייך. התיישבתי, התחבקנו – כמו שמתחבקים מכרים כשנפגשים. הכל היה בסדר.
בעשרים הדקות הראשונות פשוט פטפטתי. דיברנו על מזג האוויר, על סדרה חדשה, על הטיול האחרון שלו. הוא סיפר בצורה מעניינת, עם הומור. אפילו חשבתי שלשווא דאגתי – הערב הולך מצוין.
ואז הוא השתתק באמצע משפט. הסתכל עליי במבט מעריך. ושאל:
– תקשיבי, את… לא ממש התכוננת לפגישה?
לא הבנתי מיד על מה הוא מדבר.
– איך?
– נו, בתמונות את נראית כזאת… זוהרת. מטופחת. זוכרת, שלחת תמונות? שמלה אדומה, איפור. ועכשיו… – הוא היסס. – עכשיו מרגיש כאילו יצאת סתם ככה, לסופר.
ופה חייכתי. כי הבנתי: הניסוי עבד בדיוק כמו ששיערתי.
– יובל, – התחלתי בשלווה, – אתה זוכר מה כתבת לי על תשלום החשבון?
הוא הנהן, נמתח קצת.
– זוכר. ומה איתו?
– מה איתו? הצעת שוויון. כל אחד לעצמו, נכון? בלי מחויבויות, בלי תפקידים, בלי ציפיות. אתה גבר עצמאי, אני אישה עצמאית.
– נו כן, – הסכים. – ובמה הבעיה?
– אין בעיה. פשוט חשבתי: אם אנחנו שווים, למה השוויון חל רק על כסף? אתה באת בג’ינס רגיל, בסוודר, בלי הכנות מיוחדות – כמו שנוח לך. ואני באתי בדיוק ככה. זה לא הוגן?
יובל פתח פה, סגר. ואז פתח שוב.
– אבל זה… אלה דברים שונים, – התחיל בחוסר ביטחון.
– למה שונים? – רכנתי קדימה, באמת התעניינתי. – תסביר לי.
הוא ניסה. באמת, ניסה להסביר. משהו על מסורת, על טבע נשי, על זה שבנות אוהבות את זה בעצמן – להיראות יפות. הקשבתי והנהנתי.
– תראה, – אמרתי. – שיער יפה. עור מטופח. מניקור. הסרת שיער. איפור. בגדים. נעליים. וגם – זמן, כוחות וכסף.
על יופי טבעי אוהבים לדבר אלה שמעולם לא בדקו חשבון על “פשוט לשמור על מראה מטופח”.
יובל שתק.
– מבין על מה אני מדברת? – המשכתי. – כשגבר אומר “אני בעד שוויון”, הוא מתכוון הרבה פעמים: “אני לא רוצה לשלם על ארוחת ערב.” אבל באותה נשימה, הוא עדיין מצפה לראות מולו אישה מטופחת, זוהרת, יפה. רק שעכשיו מציעים לה לעשות את זה בחינם. על חשבונה. גם בזמן, גם בכסף, גם בכוחות.
– אבל הרי… – הוא שוב ניסה להתנגד. – הרי אתן נהנות מזה? בנות אוהבות להתקשט.
צחקתי. לא ברע – בכנות.
– יובל, אני נהנית להרגיש יפה. אבל את יודעת ממה אני נהנית עוד יותר? להרגיש עצמי. לישון שעה נוספת במקום לעשות תסרוקת. לא לדאוג שהמסקרה נמרחה או שהציפורן נשברה. לנעול נעליים נוחות, לא יפות.
הוא הביט בי כאילו דיברתי בשפה זרה.
ישבנו עוד כעשר דקות. דיברנו על עבודה, על תוכניות לקיץ. אבל האווירה השתנתה. הוא נראה מבולבל, אני – מהורהרת.
כשהגיע הזמן להיפרד, חילקנו את החשבון בדיוק חצי־חצי. הוא שילם על הסלט והקפה שלו, אני על שלי. הכל ביושר. בשוויון.
נפרדנו בנימוס. אפילו אמר שהיה נעים להכיר. עניתי אותו דבר.
יותר לא כתבנו זה לזה.
יודעים מה הכי מעניין? אני לא מתחרטת על הניסוי הזה. להיפך – הוא הבהיר הרבה דברים. לא רק על יובל, אלא על החברה בכלל.
אנחנו חיים בזמן מוזר. מצד אחד, כולם מדברים על שוויון, עצמאות, שותפות. גברים רוצים לראות לידם אישה עצמאית שמשלמת על עצמה ולא דורשת תמיכה כלכלית. וזה בסדר – באמת שאני חושבת ככה.
אבל מה שלא בסדר: הדרישות מנשים נשארו זהות. יותר מכך, הן רק גדלו. עכשיו אישה צריכה לא רק להיראות מושלם, אלא גם להרוויח כמו גבר. לבנות קריירה, להיות מעניינת, להתפתח. וכל זה – תוך כדי שנראית כמו דוגמנית משער.
וכשהיא באה לדייט בלי איפור, בבגדים נוחים, פשוט חיה ואמיתית – הגבר תמה: “את לא התכוננת?”
אחרי הערב ההוא חשבתי הרבה. על מה זה בעצם שוויון. על האם מה שאנחנו קוראים לו מערכות יחסים מודרניות הוא באמת הוגן.
והבנתי את זה: שוויון הוא לא כששניהם משלמים חשבון. זה כששניהם משקיעים באותה מידה. לאו דווקא בכסף – אלא במאמץ, בזמן, בתשומת לב, בדאגה.
אם גבר לא מוכן לשלם על האישה – אני מכבדת את הבחירה הזאת. באמת. אבל אז אין לו זכות לצפות ממנה להתכונן שעתיים לפני הפגישה. אין לו זכות להתאכזב שהיא באה לא בשמלה ועקבים, אלא בג’ינס וסניקרס.
אם אנחנו שווים – שווים בכל. בלי ציפיות סמויות. בלי סטנדרטים כפולים. בלי הפתעה כשהאישה מגיעה סתם רגילה ורגועה כמו הגבר.
אני לא נגד שוויון. אני בעד. אבל בואו נהיה כנים: שוויון מתחיל לא בתשלום החשבון בבית הקפה. הוא מתחיל ביושר כלפי עצמנו וכלפי האחר.
בהבנה שיופי דורש משאבים. שמראה מטופח הוא עבודה, זמן וכסף. שאם אנחנו אומרים “כל אחד לעצמו”, זה נוגע לא רק לארנק, אלא גם לציפיות.
כיום, אחרי הזמן, אני לפעמים פוגשת ברשתות אנשים שמתווכחים על הנושא. אחדים צועקים: “גבר חייב!” אחרים מתנגדים: “נשים חומרניות!” שניהם צודקים – ושניהם לא צודקים.
כי העיקר הוא לא מי צריך לשלם. העיקר הוא איך אנחנו בונים מערכת יחסים. על איזה ערכים. על איזו יושר.
יובל רצה שוויון – וקיבל אותו. הכי אמיתי, בלי קישוטים. רק שהשוויון הזה לא היה כפי שדמיין.
ואתם מה חושבים – איפה עובר הגבול בין הוגנות לדאגה הדדית? בין עצמאות לחום? בין שוויון על הנייר לשוויון בחיים?
אני עדיין מחפשת את התשובה.
