אני לא חדר אוכל חינם! אמרה אמא, מקדמת את הילדים על הסף.
רבקה מזרחי התכוננה בשבת לסיור. לראשונה מזה שנתיים.
חברתה שרונה לוי מצאה איזשהו טיול באוטובוס לראש פינה, כרטיסים נקנו מבעוד מועד, רבקה אפילו קנתה כובע חדש כחול, עם פונפון, שהתאים לה מאוד. לפחות ככה אמרה לה המראה ליד הדלת.
בשמונה בבוקר שתתה תה, כשפתאום נשמעה דפיקה בדלת.
רבקה קפאה, הספל בידה.
“לא, בבקשה לא עכשיו,” לחשה בלבה. שוב נשמעה הדפיקה.
פעם נוספת. ואז קול מוכר:
אמא, תפתחי, הידיים שלנו תפוסות!
מאחורי הדלת עמד רמי, אשתו מיכל, ושני הילדים, בת שבע ותשע, ועוד ארבעה תיקים. כאילו באו לבלות את כל החורף, לא רק “לכמה ימים”.
אמא, ניתקו לנו את המים, אמר רמי, כאילו מודיע על משבר לאומי. באנו רק לכמה ימים. זה בסדר?
רבקה הביטה בתיקים, אחר כך בנכדים.
תיכנסו, אמרה.
מה עוד יכלה להגיד?
בזמן שהילדים פשטו מעיליהם במסדרון והנכדים מיד העלו את הטלוויזיה לעוצמה מקסימלית, רבקה נכנסה למטבח. הידיים שלה כבר פתחו את המקרר לבד. שלפו ביצים, שמנת, בצל. הראש עדיין חשב על האוטובוס שיוצא בעשר, ועל הכובע הכחול שמחכה על הוו ונשאר היום בבית.
בעשר ורבע התקשרה שרונה:
רבקה, איפה את? האוטובוס יוצא עוד חמש דקות!
שרונה, אני לא יכולה. הילדים הגיעו.
השתררה דממה.
שוב?
שוב.
שרונה נשפה בכבדות, כאילו יכלה לשמוע אותה עד ראש פינה.
בעשר וחצי שוב דפיקה בדלת. הפעם זו הייתה הבת, דקלה, שלושים ושבע, גרושה, עם תיק על הכתף והבעת פנים של אחת שזקוקה לאוכל של אמא ולעצה של אמא, אבל נכנסה “רק לרגע, בלי סיבה מיוחדת”.
בואי, אמרה רבקה.
והתחילה לטגן שניצלים.
צריך להגיד שזה לא קרה פעם ראשונה. גם לא שנייה, אפילו לא חמישית.
הילדים של רבקה היו מגיעים לסירוגין. רמי תמיד הגיע משתי סיבות או שנותקו תשתיות בביתם, או שהוא ומיכל תפסו שוב איזה ריב קצר והוא צריך “להירגע”. דקלה הגיעה בלי תירוצים, פשוט עלתה על הרכבת הקלה ונסעה.
רבקה ידעה. ובכל זאת נכנסה למטבח.
יש אנשים שכפות הרגליים שלהם הולכות לבד לכיריים. רבקה מזרחי הייתה בדיוק כזאת. ארבעים שנה במטבח של בית הספר יצרו רפלקס חזק יותר מכלב של פבלוב. הרבה אנשים? צריך לבשל. אין אנשים? יהיה בקרוב. הידיים קולפות תפוחי אדמה עוד לפני שהראש החליט אם צריך בכלל.
בצהריים כבר עמדו על הכיריים שלוש סירים ומחבת.
תפוחי אדמה. שניצלים. ואיזו מרק ירקות ממה שנמצא.
הנכדים עברו מהספה לשטיח ופיזרו שם לגו. רמי שוחח בטלפון, צעד החדרים כמו שר במשרד, מיכל נשכבה בחדר עם ספר. דקלה ישבה במטבח וסיפרה לאמא בפעם האלף על הגרוש, אותו אחד שעזבה לפני שנתיים ומאז מזכירה בכל הזדמנות.
את קולטת, אמא, הוא שלח הודעה אתמול. שוב. מה הוא רוצה? כתב שהוא מתגעגע. את שומעת?
שומעת, ענתה רבקה, מערבבת בורשט.
היא שמעה, במובן כלשהו.
אמא, לענות לו או לא?
לא יודעת, דקלה.
נו באמת, אמא! כל פעם “לא יודעת”.
רבקה שתקה. הסירה קצף מהמרק. צריך ריכוז.
בשלוש רמי נכנס למטבח.
אמא, השניצלים מוכנים?
עדיין מטגנת.
לא אכלנו כלום מהבוקר. רק קפה בדרך.
רבקה הנהנה.
סעדו ברעש. הנכדים לא רצו מרק. רק שניצל. שניצל בלי בצל. דקלה בלי לחם שוב דיאטה. רמי רצה תוספת. מיכל נכנסה, הציצה על השולחן, “לא רעבה” היא אומרת, אבל בכל זאת לקחה שניצל.
אחרי הצהריים רמי השתטח על הספה. דקלה נכנסה לאמבטיה לחפוף. הנכדים כבר פיזרו לגו גם בחדר השני.
רבקה שטפה כלים והביטה החוצה. על הספסל ישבה השכנה אסנת שמש, זו שמצטרפת אליה להליכה נורדית בימי רביעי. אסנת ישבה, צוחקת לשמש, בשקט. בלי שניצלים, בלי כלים מלוכלכים.
רבקה נשפה עמוק, הרימה את הסיר הבא.
לקראת ערב, כשהמרק נגמר, הכלים נשטפו, הרצפה נוגבה מנזקי הנכדים, ורבקה התיישבה רגע, רמי שוב הופיע בדלת.
עמד שם, מרוצה, שבע, בטישרט מקומט.
אמא, נשארו עוד שניצלים? הייתי אוכל עוד.
רבקה הביטה בו.
עוד נותרו שלושה שניצלים בצלחת אלו ששמרה לעצמה, כי לא אכלה כלום מהבוקר.
אבל הבן שלה הביט בה. ואז משהו בתוכה נשבר.
רבקה מזרחי הביטה בבנה. חשבה על הכובע הכחול עם הפונפון שתלה על הוו. על ראש פינה שלא תראה, על האוטובוס שיצא בלעדיה. על שרונה, שאולי יושבת עכשיו בקפה נחמד ואוכלת עוגה.
היא חשבה על זה ועל השניצלים.
אמא? חזר רמי. את שומעת?
רבקה הניחה את הספל על השולחן.
הסירה את הסינר.
קיפלה אותו בסבלנות, הניחה על משענת הכיסא.
בזמן הזה דקלה כתבה בטלפון, הטלוויזיה פעלה הנכדים צפו בסרט מצויר, הרשע צחק בקולי קולות. מיכל עברה מהמטבח לאמבטיה, הפילה מגבת לא טרחה להרים.
המגבת נשארה על הרצפה.
אמא? רמי התנדנד במקום. מה קרה?
ואז רבקה מזרחי אמרה, בקול יציב של מי שיודעת מזמן מה תגיד, רק דחתה עד שכבר אי אפשר.
אני לא המטבח שלכם. ולא מלון.
במטבח השתררה דממה. אפילו הרשע במציאות שתק.
דקלה הרימה עיניים מהטלפון.
רמי פער פה.
הבוקר, המשיכה רבקה, הייתי אמורה לנסוע לסיור בראש פינה. עם שרונה ואסנת. כרטיסים יש מִפברואר. קניתי כובע חדש. כחול. תבדקו, אם רוצים. האוטובוס יצא ב-10. ב-8:30 דפקתם בדלת, רמי ומשפחה. ב-11 דקלה הגיעה.
כולם שתקו.
לא יצאתי לסיור, סיכמה רבקה. עמדתי ליד הכיריים. כי זה ככה תמיד. כי הנכדים רוצים שניצלים. כי מיכל בדיאטה רוצה משהו קל. כי כולכם צריכים לאכול.
השתררה שתיקה.
ויש לי גם חיים, אמרה. לא חושבים על זה. לא מאשימה. התרגלתם. גם אני הרגלתי. אבל היום לא.
לא מה? שאלה דקלה בשקט.
לא מבשלת. לא משרתת.
רמי הסתכל בה כפי שילדים בני ארבעים מסתכלים, כשמשהו בעולם פתאום משתנה לאט ובקשיים, כמו שידה שנתקעת ברצפה.
אמא, אבל לא התכוונו לרעה.
יודעת, ענתה רבקה. וזה יותר גרוע. אם זה בכוונה, לפחות חשבתם על זה. אצלכם מתוך הרגל. כמו לפתוח מקרר. תמיד יש משהו. סוגרים, מתקדמים.
בטלוויזיה, הנכדים המשיכו לצפות. הרשע צחק שוב, אחר כך נכנע והיה שקט.
רבקה לקחה את התיק, זה שהייתה אמורה לקחת בבוקר. המעיל מהוו בכניסה. את הכובע עם פונפון.
לאן את הולכת? רמי עמד חסר אונים.
לשרונה. היא התקשרה. חזרו, שותות תה, מסתכלות על תמונות. הזמינו גם אותי.
ומה עם ארוחת ערב? שאל רמי, ומיד לפי הבעת פניו הבין שפספס.
רבקה הביטה בו ממושכות, באותו מבט אמא שמותיר גברים בני ארבעים קטנים.
במקרר יש ביצים, פסטה, גבינה. הלחם בסלסלה. יש לכם ידיים, הכיריים פשוטות תסתדרו.
לבשה את המעיל. רכסה כפתורים. חבשה את הכובע.
יישרה את הפונפון. ויצאה.
בדירה נשארו ארבעה מבוגרים, שני ילדים, מחבת מלאה שניצלים ושלוש שיישבה רבקה בצהריים.
המגבת במסדרון עוד פוזרה על הרצפה.
רמי עמד מולה רגע.
לבסוף התכופף והרים אותה.
רבקה מזרחי חזרה קצת לפני אחת עשרה.
אצל שרונה היה נהדר. תה עם נענע, עוגיות מהעיר, תמונות בטלפון הנה בית הכנסת העתיק, חנויות התבלינים, אסנת לוגמת סיידר ומשחקת אותה שזה רק מיץ. רבקה בחנה וידעה, שגם היא עוד תיסע לשם. שרונה כבר ביררה על הסיור הבא.
הכובע כחול עם הפונפון נח על הספה. לא לראש פינה, אולי, אבל לאן שהוא.
המפתח נכנס לדלת בקלות.
במסדרון היה מסודר. מגפי הנכדים, שעמדו בבוקר כאילו נפלו בשדה, היו מוכנים יפה ליד הקיר. המגבת כבר לא שם.
רבקה הורידה את המעיל, תלתה. פסעה למסדרון.
במטבח דלק אור.
עמדה שם בכניסה.
רמי עמד ליד הכיור ושפשף סיר. בריכוז של אחד שעושה זאת לראשונה, אבל נחוש שיצא טוב. על הכירה עמד סירון רבקה תגלה שבתוכו מבושלת פסטה, קצת יותר מדי, אבל נו. על השולחן צלחות. נקיות. מסודרות בערימה.
דקלה עדיין ישבה במטבח.
הנכדים, לפי הדממה, כנראה כבר ישנים.
רמי שמע את צעדיה, הסתובב.
שקט רגע אחד.
אמא, אף פעם לא חשבנו כמה קשה לך, לחש.
רבקה הביטה על הסיר בידיים שלו. על הערימה. על דקלה.
שום דבר מיוחד.
אבל רבקה מזרחי, ארבעים שנה במטבח, שלא חיכתה לאף תודה, הרגישה פתאום צריבה בעיניים. מטופש, באמת. בשביל סיר.
תשבי, אמא, אמרה דקלה. השארנו לך.
על השולחן ניצבה צלחת, מכוסה. בשבילה.
רבקה התיישבה.
הרימה את המכסה. פסטה עם גבינה. קצת דביק, קצת קר. הגבינה מגורדת גס. בחיפזון.
הרימה מזלג.
ואלה, למען האמת, היו הפסטה הכי טעימה שאכלה בשנים האחרונות. מי היה מאמין.
