אני לא מצליחה להבין למה הפכתי להיות אשתו
לפני זמן קצר התחתנו. הייתי בטוחה שבעלי אוהב אותי בטירוף. ולא היו לי שום חששות עד שאירע משהו מוזרמשהו הרבה יותר עמוק מבגידה, משהו שהצליח לערער אותי.
אני חושבת שזה קרה כי מדי היה לי חשוב. הערצתי אותו יותר מדי, אהבתי אותו ללא גבולות וסלחתי לו על הכול. הוא התרגל ליחס הזה, הפך בטוח בעצמו יותר והערך העצמי שלו רק הלך וגבר. אולי הוא חושב שכל אחת תרוץ אחריו עם רמז הכי קטן מִצִדו. האמת, רוב האנשים סביבנו כלל לא מתלהבים ממנו. כל אחת אחרת לא הייתה סולחת על טעויותיו, ולא סומכת עליו בעיניים עצומות כמוני.
קצת לפני החתונה הוא אמר שהוא צריך להיות לבד, לצאת לנופש ולחשוב לקראת חיי הנישואים. לא ממש יכלתי להתנגד, אז קיבלתי את זה בשתיקה ונתתי לו לנסוע לטיול.
לפי מה שסיפר לי אחר־כך, הוא פשוט רצה לברוח מהעולם המודרני, מהמכשירים ומהטלפוןנסע לבדו לגליל בשביל להתחבר לטבע. נשארתי בבית, מתגעגעת כל רגע בלב מכל הלב, ממתינה לו שיחזור.
הוא חזר אחרי שבוע. באותו יום הרגשתי אושר עילאיהכנתי לו את האוכל הכי טעים שיכולתי, קיבלתי אותו באהבה ובחום.
אבל למחרת התנהגותו התחילה להשתנות. הוא פתאום היה קופץ כל הזמן למבוא או לחדר אחר, מסתובב בבית בתירוצים שונים, ויוצא מהבית הרבה יותר מבדרך כלל. יום אחד, כשיצאתי לסופר בדרך שדרות רothschild מצאתי מכתב בתיבת הדוארנראה כמו מכתב רגיל, אך הוא היה ממוען אלי ממנו ונשלח בזמן שהוא היה בגליל. אבל התוכן שלו זעזע אותי עד עומק הנפש.
הוא כתב:
“שָׁלוֹם. אני לא רוצה להמשיך לשקר לך. את לא האישה המתאימה לי. אני לא רוצה לבלות איתך את שארית חיי. לא יהיה חתונה. תסלחי לי, אל תחפשי אותי ואל תתקשרי אלי. אני לא חוזר אלייך”.
כל־כך קצר, ברור וכואב
רק עכשיו הבנתי שבכל הפעמים הוא רק הלך לבדוק את התיבה, בחשאי. בשקט קרעתי את המכתב, בלי לומר לו מילה, לא נתתי לו להרגיש שמשהו קרה. אבל איך אפשר להמשיך לחיות עם מישהו שלא רוצה להיות איתי? למה הוא בכלל התחתן, למה הוא העמיד פנים שהכול בסדר?







