לפני שנה נשארתי לבד. אחרי ההלוויה של בעלי, לאט לאט התעוררתי מההלם והבנתי שמעבר לבדידות, יש לי בעיה נוספת נגמרים לי השקלים בקצב מסחרר. אני חיה בצניעות יוצאת דופן, לא מרשה לעצמי שום מותרות, ועדיין תמיד צצות הוצאות בלתי צפויות, לרופאות, לתרופות, לאיזה תיקון קטן שכל הזמן דוחה אותי עוד קצת.
יחד עם בעלי גידלנו שני ילדים, ותמיד השתדלנו לעזור להם לא הייתה לנו פרוטה מיותרת שלא הגיעה לבסוף אליהם. לא פעם נכנסו כספים שהיו אמורים ללכת אל ביתנו, ולבסוף מצאו את דרכם אל המשפחות של הילדים. לא יודעת מה נכתב לי בגורל, אבל סביר להניח שהדירה שלי תעבור בירושה לבן ולבת שלי, כל עוד אני לא מחליטה אחרת בצוואה ודבר כזה אני לא מתכוונת לעשות. הם אנשים משכילים, מבינים היטב כמה הדירה שווה ומה הפוטנציאל שגלום בירושה כזו.
פעמיים בערך ניסיתי לעזור לעצמי ברמיזות עדינות: זרקתי באוויר שקשה לי לסגור את החודש. אילו רק היו מטפלים בחשבונות הארנונה והמים שטסים לשמים היה לי אוויר לנשימה, לא הייתי צריכה לשבור את הראש מאיפה להביא עוד כסף עד לקצבה הבאה. בתי עשתה את עצמה כאילו היא לא מבינה על מה אני מדברת, ואשתו של בני היא מנהלת את כל ההכנסות בבית שלהם, אז הרמיזות והבקשות עפו כמו ענני קיץ, ונשכחו.
אני יודעת בערך כמה מרוויחים שניהם, ושמחה בשבילם גם שיש להם מכוניות, גם שטסים לחו”ל. הנכדים שלי מסתובבים כאילו הארנק שלהם בארון, קונים לעצמם כל מה שמתחשק. לפעמים אני רואה אותם מוציאים סתם ככה סכום ששווה כמעט את כל הקצבה שלי, ואני לא מפסיקה לשאול את עצמי: באמת גידלנו ילדים כאלה אדישים, שלא איכפת להם לראות אותי נדחקת, לא מנסים לעזור בכלל? אני ובעלי הרי תמיד היינו דוגמא והלכנו להורים שלנו עם שקיות מלאות מהשוק, קנינו להם תרופות, שילמנו על רופאים הכול בכבוד.
חברה שלי הציעה פעם לעבור לגור אצל אחד הילדים, אפילו בלי לבקש רשות, ופשוט להשכיר את הדירה שלי ולחיות מהשכירות. אני לא רוצה להגיע לפתרון כזה, אבל אולי לא תהיה לי ברירה אם שיחה נוספת עם הילדים לא תוביל לשום שינוי. אי אפשר לחיות מהקצבה הזו, והחסכונות כל מה שהיה, כבר עבר מזמן לילדים שלי…
