לפני שנה נשארתי לבד. אחרי ההלוויה של בעלי, לאט לאט התעשתתי, והבנתי שיחד עם הבדידות יש לי עוד בעיה הכסף פשוט לא מספיק. אני חיה בצניעות מרבית, לא מרשה לעצמי שום פינוק, אבל תמיד פתאום יש הוצאות לא צפויות בעיקר על תרופות ורופאים.
אני ובעלי גידלנו שני ילדים, ותמיד עשינו הכול כדי לעזור להם, אפילו מסרנו להם כל שקל שהיה לנו. הרבה מהכסף שרכשנו איתו דברים לבית, בסוף הגיע אליהם למשפחות של הילדים. אין לי מושג כמה עוד הדרך שלי ארוכה, אבל בכל מקרה הדירה שלי תעבור לירדן ולאלעד, אלא אם אני אשנה משהו בצוואה ולא מתכוונת לעשות את זה. הם אנשים נבונים, מבינים היטב מה המחיר של נכס כזה, ויודעים גם מה זה אומר לקבל אותו בירושה.
ניסיתי להעביר רמזים פה ושם לילדים, שאני מתקשה לעמוד בכל ההוצאות הבסיסיות. אם הם היו עוזרים לי עם תשלומי הארנונה, החשמל, כל הדברים האלו שמתייקרים כל הזמן לא הייתי צריכה להילחץ כל פעם שאני מקבלת את קצבת הזקנה. ירדן עשתה את עצמה כאילו היא לא מבינה מה אני רוצה, ואשתו של אלעד היא בכלל לא נותנת לו להתערב. אצלה בבית היא שולטת בכסף, וכל הרמזים נעלמו אצלם כאילו לא אמרתי כלום.
אני יודעת פחות או יותר כמה שניהם מרוויחים ואני באמת שמחה בשבילם שהם יכולים להרשות לעצמם רכבים ונוסעים לחופשות. הנכדים שלי אף פעם לא חסר להם כסף, אפילו לדברים קטנים וכל פעם שאני רואה כמה בקלות הם מבזבזים סכומים שמבחינתי זה כמו הקצבה החודשית שלי, זה מדהים אותי איך גידלנו ילדים indifferent כאלה שלא רואים אותי מתקיימת על השוליים, ולא משלבים ידיים לעזור. הרי אני ובעלי תמיד הבאנו דוגמה טובה היינו קונים להורים שלנו מצרכים, מביאים תרופות, משלמים להם על רופאים וכל מה שהיה צריך.
החברה הכי טובה שלי הציעה, כמו שהיא מתכננת בעצמה פשוט לעבור לגור אצל אחד הילדים מבלי לשאול, ולהשכיר את הדירה שלי. לא ממש בא לי ללכת בכיוון הזה, אבל אולי לא תהיה ברירה אם עוד שיחה לא תוביל לשום שינוי. אני לא מצליחה להחזיק מעמד רק על הקצבה, וכל החסכונות שלי כבר הלכו לטובת הילדים…
