שנה עברה מאז שנשארתי לבד. אחרי ההלוויה של אישי, לאט לאט חזרתי לעצמי והבנתי שיחד עם הבדידות, מתמודדתי עם בעיה נוספת אני פשוט טובעת בחוסר כסף. אני חיה בצמצום, לא מרשה לעצמי שום דבר מיותר, ובכל זאת יש הוצאות בלתי צפויות תרופות, ביקורים אצל רופאים.
אני ואלי, המנוח שלי, גידלנו שני ילדים. תמיד ניסינו לעזור להם, כל שקל פנוי הלך אליהם, הרבה מהכסף שהשקענו בדירה שלנו בעצם עבר למשפחות הילדים, מתוך רצון שיהיה להם טוב. לא יודעת מה נגזר לי מלמעלה, אבל ברור שעם הזמן הדירה שלי תעבור בירושה לרועי ולתהל שלי. אני לא מתכוונת לשנות צוואה או משהו כזה, זה שלהם כשאני כבר לא אהיה כאן. הם אנשים משכילים ויודעים מה שווי הנכס הזה ומה העתיד שצפוי להם בזכותו.
פעמיים ניסיתי לרמוז להם שקשה לי לגמור את החודש. אם רק היו מטפלים בחשבונות המים, החשמל והארנונה שהולכים ותופחים, לא הייתי צריכה לחשוב כל הזמן מאיפה אני אשיג את ה-3,000 השקלים הבאים עד הפנסיה. תהל כאילו לא הבינה על מה אני מדברת בכלל, ואשתו של רועי, עדן, שולטת על כל ההכנסות אצלם בבית לכן, כל רמז או בקשה ממני פשוט מתנדפים אל תוך האוויר, לא מגיעים בכלל.
אני יודעת בערך כמה כסף רועי ותהל מרוויחים. אני שמחה בשבילם שהם מצליחים, שיש להם רכבים, שהם טסים לחו”ל מתי שרוצים. הנכדים שלי תמיד מקבלים דמי כיס ביד רחבה, ואני רואה כמה בקלות הם מבזבזים סכומים שבשבילי זה כל קצבת הזקנה ובאמת קשה לי לא לשאול בלב אם גידלתי ילדים שאדישים עד כדי כך, עד שהם לא רואים אותי נאבקת בעוני, ולא מנסים לעזור בכלל. הרי תמיד אני ואלי היינו בשבילם דוגמה לקחנו מוצרים להורים, שילמנו עבורם רופאים, טיפלנו בהם בכל מה שיכלו להזדקק.
חברה שלי הציעה שאעבור לגור אצל אחד הילדים ובינתיים אשכיר את הדירה שלי, גם בלי לבקש מהם רשות. אני לא רוצה להגיע למצב כזה, אבל אם עוד שיחה עם רועי ותהל לא תשנה כלום, כנראה שזה מה שיישאר לי לעשות. אני פשוט לא מסוגלת להמשיך לחיות מהפנסיה, וכל החסכונות שלי כולם נגמרו על הילדים…
