האם אני לא זכאית לשפוט? אז אל תצפה שתתן לי אפילו שׁקל אחד! אמא-חמותי קפאה כשהקמתי את יידי על השולחן.
אורית ישבה על קצה הספה כאילו הייתה חוט מתוח. מתחתיה ריפוד עור יוקרתי שרכשה לעצמה ריפוד שמרים, אמאחמותי, תיארה כזוהר קניוני במשך שלושה חודשים. אבי, לעומת זאת, מתרווח בכיסא נפתוח, רגל אחת על השנייה, וקורע גרעיני חמנייה למרות שכבר עבר גיל שבו זה כבר לא מקובל. שלושים ושמונה, אב לשני ילדים, ועדיין קורע גרעינים כמו תלמיד חומשי ידיעת בכיתה תשיעית.
אורית שלי, קראה מרים בקול תחכום, מניחה קערת מרק סלק על השולחן, אבי ואני דיברנו והחליטנו: נמכור את המכונית הקטנה שלך. את עובדת קרוב למקום, אבל שירה צריכה להגיע למרפאה. היא לא יכולה לנסוע באוטובוס עם בטן בהריון, נכון?
דיברנו, נזכרה אורית בפנים. אז אני רק הכלב בחצר, שמוצמד לחבל ונקבע לאן שיבחרו.
האם שאלת אותי? ענתה בקול קר שיכול להקפיא מים, ועיניה ננעלו במבט על מרים.
על מה לשאול? חייכה האישה המבוגרת, מוציקה לעצמה כף מרק. במשפחתנו, כשמישהו במצוקה, כל האחרים תורמים. זה נורמליות. אני חינכתי את בני על העיקרון הזה. את, רק חושבת על עצמך.
בלי להרים מבט מהטלפון, חייך אבי וגרד: אורית, את יודעת ששירה בהריון, זה קשה לה עכשיו זה לא נמשך לנצח. ברגע שהיא תתאושש, נחזיר לך את המכונית.
החזרת? לחשה אורית בחיוך. האם תכתבו זאת? או שזה כמו ההלוואה למטבח עדיין במעמד של אמא שלך אחרי חמש שנים של שמירה ארוכת טווח?.
איזו אישה את? קראה מרים בקול חם. אני לא אויבתך! אני אמך! את צריכה להציע עזרה, לא לשבת כאן כמו נסיכה עצובה! כל דבר הוא נגדך, כל דבר הוא לא הוגן!.
אורית קמה. בלי קולות, בלי דרמה. פשוט הסתיימה. היא בילתה זמן רב מתהמתנת שלא לראות איך המשפחה חותמת את כנפיה בחן. בלי מילים, הלכה לחדר השינה. שם החל המוזיקה:
היא כועסת?, לחשה מרים בקול רם, כאילו אורית עיוורה.
אורית, ברצינות?, קרא אבי. אל תתגרי. האמא כנראה לא התכוונה לזה.
דיברתי כאמא! הכריזה מרים. אם היא לא תבין, היא לא אחת מאיתנו. היא לא מתאימה למשפחה הזו.
כמה דקות לאחר מכן, אורית יצאה עם מסמכי הרכב. היא הניחה אותם על השולחן.
הנה ההצעה. הרכב ברשותי, רשום על שמי. הדירה, דרך אגב, ירשתי מהסבתא אין לכם שום טענה עליה. זה כל התרומה שלי לגרסה שלכם של משפחה.
את מעוניינת להרוס הכול בגלל פיסת מתכת?! קראה מרים.
לא, בגללך, אמרה אורית באחיזה. בגלל שליטתך האינסופית, ובגלל האזרחות המפוחדת של אבי.
אורית, חכי, נאנח אבי, מחזיק ראשו. רק רצינו לעזור לשירה.
אז מכרו את החנייה עם הטויוטה משנת 2003, חייכה אורית בחודרנות. אתם יכולים לקחת מוניות לא תתפרקו.
מרים הטהכיתה כפפה על הקערה.
את לא אשה, את עובדת עסקית. הכל חושב על נכסים וניירות. אין לב, אין מצפון.
ואתה? רק אהבה וחסד?, חידדה אורית. מוזר איך תמיד זה על חשבוני. נדיבותך מרגשת, אם כן.
היא הלכה לשירות, סגרה את הדלת ונשמה עמוק. בפנים לא מפחדה, אלא רועדת מכעס.
כמה שעות מאוחר יותר, אבי נכנס לחדר השינה. בלי גרעיני חמנייה, בלי טלפון, בלי גאווה.
אורית בואי נדבר.
מאוחר מדי, ווסיה. מאוחר מדי אחרי שאמא מכרה את הכליות. לא אמרת דבר כשדיברת על למכור לי את הרכב. מה זה היה?.
לא רציתי ריב.
את אף פעם לא רוצה דבר חוץ משקט ושלווה. ושקט זה תמיד אומר שאתה שותק בזמן שאני מוותרת על זכויותיי, על רכושי, על שכלי.
אבי נשף באוויר.
נדבר מחר, כמו מבוגרים. נשב, נסדר. אל תתלהב.
אורית הבעיטה בעיניים שלו.
אתה בטוח שאתה עדיין האיש שלי, ווסיה? או שאתה כבר של האמא שלך?.
הוא השקט.
הדירה הייתה שקטה. אפילו המרק התקרר.
בבוקר, אורית קמה מוקדם מהרגיל. האור חדר דרך החלון כאילו הוא יודע שהיום הוא נקודת מפנה. ווסיה נרדם על ספה במטבח, כמו שהכל נמשך. כאילו ניצח בוויכוח על צבע הווילונות, ולא מכר אותה לאמו.
היא שפכה לעצמה קפה, בלי להקיש בכוסות לא מצפייה, אלא מתוך עיקרון. רעש הוא רגש. היום היא ברזל.
די. לא יגיע עוד אינץ’ לחייה.
מרים נחתה למטבח לא נכנסה, אלא קראה בחזקה לבושה בטוילה, רשת שיער, ופנים מלאות האשמות.
אדונית הדירה, קראה בחיוך מרושע, האם ישנת טוב במ”ר שלך?
אורית הביטה בה בדממה, מבט חד שאם מרים הייתה חכמה יותר, היא הייתה יוצאת מיד.
חשבתי, המשיכה האישה, מתיישבת לשולחן ומושיטה לכוס של אורית, אולי אינך מבינה איך משפחה עובדת. בימי נעורי, אם גבר במצוקה, אשתו עומדת מאחוריו כמו סלע. את יותר כמו רשם קברים סופרת מי מקבל מה.
מטאפורה יפה, אמרה אורית בנעימות, מחזירה את הכוס. אבל אני לא בקבר אני בנישואין. או שהייתי.
הדרמה, חייכה מרים. כמו בסדרה. אינך מרגישה שעושה יותר מדי, אורית?.
רגע אחרי, ווסיה נכנס, מגרד בראשו, בחולצת הבית שאורית רצתה לזרוק לפני שנתיים.
אמא, מתחילה שוב? הוא אמר בחשש.
ואתה שותק שוב? קראה אורית, פונה אליו. לא, ווסיה עכשיו. בחר. עכשיו.
אל תתפזר, הוא מלמל, מנסה לשדר משקל. נפתור זאת. כמו מבוגרים.
אז תפעל כמו אחד. שאלתי: מי אתה? בעל שלי, או המשך של אמא שלך?.
מרים קמה בקול קר.
בן, תגיד לי בבהירות היא יותר חשובה לך מאמא שלך? חינכתי אותך, האכלתי אותך, נישאתי אותך לאישה זו. וזה המצב.
ווסיה נעמד כמו חמור במפגש של שני סופרמרקטים עם קופון אחד.
אורית התקרבה.
הכי כואב זה לא שאתה לא מגונן עליי. אלא שאתה מגונן עליהם. ואתה שותק, כאילו אינך חלק מהסיפור רק צופה. כאילו נישואין האלה תכנית טלוויזיה, לא החיים שלך.
לא רציתי מלחמה, הוא לחש.
זה לא מלחמה. זה בריחה. אני עוזבת. אם כן אתה עוזב.
מה?.
אורית פתחה את ארון המסדרון, שלפה את תיקים שלו, והשליכה על המגירות.
חמש דקות. או שאצא להוציא את הדברים בעצמי. מה יותר חשוב אמא שלך, או הדירה הזאת? תשים את המפתחות על השולחן. וקח את המרק הוא שלה. תטעם אותו.
ווסיה הביט בה כמו חתול מול מקרר סגור מחכה שמישהו יפתח.
אורית.
מאוחר מדי, ווסיה. אני כבר לא מאמינה שתגדל. ארבעים והצד, ועדיין תחת החצאית של האמא. אני לא צריכה בן כזה. ובטוח שלא בן זוג.
מרים סגרה את דלת החדר, חזרה עם תיק משלה מלא לחץ דם, שליטה, עצות, וקו נצחי: בבית שלנו לא עושים ככה.
חצי שעה אחרי, הם יצאו. אורית עמדה בפתח כמו אחרי אש. הריח של המרק עדיין בא, והיא רצתה סיגרייה.
היא הלכה למטבח, לקחה כוס יין מהארון, מזגה לעצמה משקה, מביטה מהחלון. הגשם ירד כמו בסרטים.
ופתאום זה מצחיק. היא חייכה תחילה קו קטן בפינה, אחר כך בקול רם.
ולא, אני לא רשם קברים. אני אדונית חיי. סוף סוף.
