לא אשאר לגור אתכם עוד! כל הזמן יש לכם הערות אליי! נועה הביטה באמא שלה בכעס ובעצב. מילא כשהייתי ילדה, “אל תלכי לשם”, “אל תעשי את זה”, אבל עכשיו אני בת עשרים, אמא! עשרים. כבר שנתיים אני בגירה.
ואם את באמת בגירה, ולא רוצה לגור איתנו, תמצאי עבודה, תשכרי דירה, ותשלמי עליה בעצמך. זאת התשובה שלי, בתי.
איזה יופי! נועה עיקמה את פיה בשאט נפש. פעם אומרים לי “תלמדי, אל תבזבזי זמן על בילויים”, ואז פתאום “לכי תעבדי”. ומה עם הלימודים? זה לא חשוב, נכון? ומה עם לעזור לבת שלך?
את הרי ילדה עצמאית, את לא מתייעצת איתנו. חיזק אותה אבא. אז בשביל שלא נפריע לך ולא נלמד אותך איך לחיות, עכשיו את יכולה להתחיל חיים עצמאיים באמת.
ברור שזו לא הייתה בדיוק הסיטואציה שנועה רצתה. אמא לא הכריחה אותה לעזור בבית, אבא שילם את כל החשבונות וקנה מצרכים, ואפילו מעט כסף העביר לה כל פעם לחשבון. החיים היו די נוחים, כל עוד רק לא היו מתערבים…
אבל אופיה העקשן של נועה לא אפשר לה לחזור בה. במשפחה נהגו לספר על אחת הסבתות-רבות שלה שהייתה לוחמת חירות בנוער העובד. וכל פעם שהוריה התלוננו על כך שהיא עקשנית, הזכירו את אותה הסבתא.
היא מצאה עבודה ושכרה דירה קטנה ברחוב צדדי קרוב לאוניברסיטת תל אביב. רק אז היא הבינה מה זה כשחייבים להסתדר עם מעט כסף. לפני כן שמעה על זה פה ושם ברכבת או בשיחות בין מכרים של הוריה, או בתוכניות טלוויזיה על החיים הקשים בישראל, איפה שכסף לא מספיק אפילו ל”באמת הכי בסיסי”.
מרבית המשכורת הדלה הלכה על שכר הדירה, ועדיין היה צורך לקנות אוכל, לשלם על נסיעות, וכל הוצאות היום-יום. המסיבות הרעשניות שדמיינה נועה התפוגגו איפשהו בתחתית סדר העדיפויות, והיא התחילה ללמוד להעריך כל שקל. אפילו חלק מהערות ההורים כבר לא נראו כל כך מעליבות.
יום אחד, בדרך חזרה מהעבודה, הלכה מאחוריה חבורה של שני נערים רעשניים, צוחקים על שטויות, מלכלכים בשפה נמוכה ודוחה. נועה הנידה בראשה: איזה שטויות בראש שלהם, חשבה.
מול המדרגות של חנות נטושה ליד ביתה, ישבה זקנה. היא ראתה אותה שם כבר לא פעם. לפעמים הממלמלת משהו לא ברור, ולקראת רגליה פחית ישנה להולכי הרגל להניח בה עודף. עם כל חברת האשראי והאפליקציות לא היו לרוב העוברים והשבים כמעט אף פעם מטבעות בכיס. אבל נועה השתדלה לשמור כמה שקלים בשבילה, רק לא ידעה למה בדיוק פעם אפילו לא הייתה שמה לב.
אבל קשה היה באמת לכנות את הזקנה “קבצנית”. מטר של כבוד עמד מסביבה. תודה בשקט לכל אחד, ויושבת בסבלנות על מדרגות הבטון האפורות.
כשעברו אותם שני נערים לידה, זלזלו בה, ואחד מהם בעט בפחית עד שמטבעות עפה לכל עבר.
הזקנה התרוממה בקושי והחלה לאסוף אותן באצבעות רועדות.
מה אתם עושים, פראים! התפרצה נועה והתחילה לאסוף איתה את המטבעות.
הנערים צחקו וזרקו הערה לא ראויה והלכו.
הנה, הנה, קחי. הגישה נועה בקפידה את המטבעות, והוציאה שטר קטן מהארנק. הנה עוד, בשבילך.
תודה אמרה הזקנה, הרימה את עיניה, ועיניה הבהיקו נעורים. אני מכירה אותך. תמיד את זו שמניחה פה כסף.
הבעה של חום עברה בפנייה כשהעבירה את אצבעותיה על הפחית המעוכה.
נשברה. אצטרך למצוא אחרת.
כשראתה כמה קשה לה, נועה שאלה:
את גרה רחוק?
לא ממש. רואה את הבניינים החשופים מאחור? שם אני גרה.
את מוזמנת, אני אעזור לך להגיע. נראה לי לא פשוט לך.
הלב… נבהלתי. נשענה על ידה של נועה. אל תדאגי, לא אעכב אותך הרבה.
בדירה קטנה בקומה שלישית, קיבלו את פניהם המון חתולים. נועה הופתעה, איבדה את הספירה.
שנים-עשר חייכה הזקנה. אף פעם לא חשבתי שיהיו אצלי כל-כך הרבה.
למה את צריכה כל-כך הרבה חיות?
לא אני צריכה אותן. הן צריכות אותי. בלעדיי, לא יישארו בחיים. את קפה ולושי מצאתי זרוקים ליד הפחים בליל חורף קר. אחד בקושי נשם. את פרוותית חילצתי מידי ילדים שהתעללו בה, ורום הגיח פעם לבד מהשיחים ליד המכולת. את חני וגוריה הבאתי מהמקלט, אחרת הרעלנים היו מחסלים אותם… חושבת שאני קצת משוגעת?
לא, ממש לא נבוכה נועה. רק… יש כאן הרבה. וקשה להאכיל את כולם.
בגלל זה אני יושבת ברחוב, קבעה הזקנה.
מאז נעשו ידידות. נשמע אולי מוזר, אבל נועה לא יכלה “לעבור הלאה” כאילו כלום. בשכונה נודע שמה של ירדנה הוותיקה כך קראו לה. נועה כתבה עליה ברשת, וזה הפתיע אותה: לצד הערות רעות, הופיעו גם תגובות טובות והצעות עזרה. אחר-כך היו עוד יותר.
בתי, שאל אבא בחשש למה כל הסיפור הזה? לא אהבת חיות אף פעם.
אבא, זה לא קשור לחיות. למרות ש… אצלנו זה אף פעם לא דובר. לא חשבתי בכלל שתסכימו לכלב או חתול בביתנו. אז פשוט לא ביקשתי. עכשיו אני תוהה למה.
רגע הופנמה, ואז המשיכה:
ירדנה אמרה שהחיות לא זקוקות לה, אלא היא זקוקה להן. אבא, זה נכון. בלעדיה לא היו להן סיכוי.
אז מה, תאספי עכשיו את כל חתולי ישראל אליך? התרעם אבא. פעם היו קוראים לזה רווקה זקנה.
אני לא אוספת כלום, ענתה בקור. את האמת, רציתי לקחת אחת, אבל בעלת הדירה שלי לא הסכימה. המחשבות שלי שונות משלכם. אל תדאגו לי, אני כבר לא ילדה קטנה.
רק חבל לי עליך, אמר אבא. שתרדי מהחיים שלך בשביל זה…
אבא, הכל טוב איתי.
נועה המשיכה לעזור לירדנה, והזרעים שזרעה באינטרנט הניבו פירות: ארבעה מהחתלתולים של חני מצאו בית. שמונה נותרו, רובם זקנים, לא עניינה אף אחד לאמץ אותם. ירדנה כבר לא יכלה לעזוב אותם. התרגלו להיות יחד.
נועה, אם יקרה לי משהו, תבטיחי שלא תעזבי אותם. אני יודעת, זה הרבה לבקש, אבל אין לי אף אחד חוץ ממך.
נועה התביישה לשאול למה ירדנה בודדה, עד שיום אחד סיפרה, בדמעות: “יכולתי גם אני להיות סבתא, אבל החיים התגלגלו אחרת. בני היחיד התגרש, ואחרי שנודע לו שאין ביכולתו להביא ילדים, נהרג גם הוא בשירותו. נשארתי לבד. רק החיות.”
יום אחד הגיעה נועה לביתה, ואין פותח הדלת. פנתה לשכנה:
שלום, אולי ראית את ירדנה היום? אולי יצאה?
לא נראה לי, נועה מתוקה. היא הרגישה לא טוב הבוקר. חושבת שקרה לה משהו תחכי, יש לי מפתח.
הן נכנסו בשקט. ירדנה שכבה שלווה, פנייה רגועות ומצחה מטושטש מקמטים. החתולים התרוצצו, מייללים, לא מבינים.
אוי, מתה לנו ירדנה אמרה השכנה בשקט, ונועה פרצה בבכי. זו לה הפעם הראשונה שפגשה את המוות.
מה עושים? מה עכשיו? בכתה נועה מוכה.
נועה חמודה, הנה, יש פה מכתב אליך על השולחן.
דרך דמעות קראה, בכתב יד רועד: ירדנה הורישה לה את דירתה, וביקשה לבל תעזוב את חיותיה.
“רק אותך אוכל לבקש…” כתבה.
נועה לא חלמה שתלמד כל-כך הרבה על עניינים משפטיים בפרק זמן כזה. למזלה, היה את יובל.
יובל הופיע בימיה הראשונים ברשת, כשפרסמה על החתולים, ובמקום להוסיף תגובה מרירה, הציע עזרה. תוך זמן קצר החלו להיפגש, והוא, למשפחתו תמיד היו חיות בבית. עזר רבות לבלעדיה לא היו שורדים עוד מהחתלתולים.
יובל למד משפטים. עזרתה הייתה לאין ערוך.
נועה, איזה יופי שמחה חברתה עדי. יש לך דירה! תבקשי מיובל לסדר את כל החתולים למען עמותה, וזהו, תתפני לחיים.
עדי, אני לא יכולה. נבהלה. הבטחתי לירדנה, לא אוכל לבגוד בה.
היא כבר לא כאן. את כבר בעלת בית. השתגעת, אין לך דברים יותר חשובים? מה אם יישארו איתך שנים?
כמה שישארו, לא אוכל לזרוק. מישהו נתן לי אמון… והם כל-כך עדינים.
את מדברת כמו זקנה. עדי הצטחקה. אפילו אבא שלך אמר לך את זה.
ההורים שלה גם לא תמכו.
דירה זה טוב, הלכה אמא הלוך ושוב. אבל את כל העניין הזה השאירה לך אישה זרה…
מה מפתיע? העיר אבא. קצת הזויה הייתה, סובבה לך את החיים והשאירה לך את הצרות שלה.
למה צרות? חימום פני נועה. היא רק עשתה טוב.
טוב לעצמה. אמא הניפה ידה. ניקה את המצפון, לא חשבה מה תגרום.
נועה יצאה מבית הוריה מדוכאת. כולם נגדה.
נועה, רגע! יובל רץ אחריה. מה קרה לך?
גם אתה חושב שטעיתי? שאלה ישר.
לא. להפך. ירדנה ידעה שבטוח אצלך הם יהיו בטוב. אני גאה בך. ובכלל, יש מישהי שרוצה לאמץ שניים מהחתולים! הלכתי עבורך לפגוש אותה.
באמת? רק שלא תעשה להם רע…
ניפגש, נראה יחד, אל תדאגי… אני איתך.
כשנישאו, נותרו ארבעה חתולים איתם. רום עבר לשכנה.
תמיד רציתי אותו, חייכה. וגם אתם ממול, תעזרו אם אצטרך.
חתול נוסף עבר למשפחתו של יובל.
הורי כבר לא מופתעים, יובל חייך. כל חיי הבאתי הביתה חיות.
כשנועה חזרה הביתה עם מתי הקטן בזרועותיה, חיכו לה קפה, לושי, פרוותית וחני בשורה ליד הדלת.
הסבתות בפיקוד! צחק יובל.
שלום, מתוקות, התגעגעתן? תכף אניח את מתי ואפנק אתכן, הירושה הקטנה שלי…
