אני לא חדר אוכל חינם! אמרה אמא כשפגשה אותנו בכניסה.
רבקה נוימן תכננה בשבת לצאת לטיול מודרך. לראשונה מזה שנתיים.
חברתה, דבורה לוין, מצאה איזה סיור אוטובוס לראש פינה, קנו כרטיסים מראש, ורבקה אפילו קנתה כובע חדש כחול, עם פונפון, שהתאים בדיוק לפי דעתה של המראה במסדרון.
בשמונה בבוקר רבקה שתתה תה כשצלצל הפעמון בדלת.
רבקה קפאה עם הספל ביד.
“לא עכשיו, בבקשה,” אמרה לעצמה. שוב צלצול.
ואז שוב. ואז קול מוכר:
אמא, תפתחי, הידיים שלנו תפוסות!
מאחורי הדלת עמדו יובל, אשתו דניאלה, שני ילדים בני שבע ותשע וארבע תיקי נסיעות. כאילו לא באו “לכמה ימים”, אלא למהלך כל החורף.
אמא, ניתקו לנו את המים, אמר יובל כמו ממש מדווח חדשות לאומיות. אפשר להישאר פה ליומיים?
רבקה הביטה בתיקים. אחר־כך בנכדים.
תיכנסו, אמרה.
מה כבר יכלה להגיד?
בעוד הילדים מתפשטים במסדרון והנכדים מיד מדליקים טלוויזיה על ווליום גבוה, רבקה הלכה למטבח. הידיים שלה פתחו לבד את המקרר, הוציאו ביצים, שמנת, בצל. הראש חשב על האוטובוס שיוצא בעשר, ועל הכובע הכחול עם פונפון שתלוי על המתלה, שכבר כנראה לא יסע היום לשום מקום.
בעשר ורבע טלפון מדבורה לוין:
רבקה, איפה את? האוטובוס יוצא בעוד חמש דקות!
דבורה, אני לא אגיע. הילדים פה.
הייתה שתיקה.
שוב?
שוב.
דבורה נאנחה כל־כך חזק, שבטח שמעו עד הכנרת.
בעשר וחצי שוב צלצלו בדלת. הפעם זו הייתה הבת, הדסה. בת שלושים ושבע, גרושה, עם תיק על הכתף והבעת פנים של מישהי שמאוד זקוקה לאוכל של אמא ולעצה של אמא, אבל “תכל’ס, סתם באה לביקור קצר”.
תיכנסי, אמרה רבקה.
והלכה לטגן קציצות.
צריך לומר שזה לא היה הפעם הראשונה. ולא השנייה. ואפילו לא החמישית.
הילדים של רבקה נוימן היו מגיעים אחת לכמה זמן. יובל בד”כ הגיע משתי סיבות: או שמשהו בבית התקלקל, או שהייתה לו עם דניאלה “קצת מריבה” וצריך “להירגע”. הדסה הייתה מגיעה בלי שום סיבה. פשוט עולה על הרכבת ומגיעה.
רבקה ידעה את כל זה. ובכל זאת נכנסה למטבח.
יש אנשים שמרגע שנולדו, הרגליים שלהם נמשכות לתנור. ארבעים שנה בישול במטבח של בי”ס מייצרות רפלקציית-טיגון יותר מחזקת מכל כלב של פבלוב. הרבה אנשים צריך להאכיל. אין אנשים תכף יבואו. הידיים כבר קולפות תפוחי-אדמה עוד לפני שהראש החליט אם צריך.
לאחר שעה כבר עמדו על הכיריים שלוש סירים ומחבת.
תפוחי-אדמה. קציצות. ואיזו מרק ממה שהיה.
הנכדים עברו מהספה לשטיח והתפזרו שם עם קוביות. יובל דיבר בנייד, מתהלך בין החדרים כמו שר בממשלה. דניאלה שכבה עם ספר בחדר שינה. הדסה ישבה במטבח וסיפרה לאמא שוב על האקס שמאז הגירושין מזכיר את עצמו בכל הזדמנות.
ותארי לך, אמא, הוא כתב לי שוב אתמול. למה באמת? אמר שהוא מתגעגע. אמא, את שומעת?
אני שומעת, שומעת, אמרה רבקה תוך ערבוב הסיר.
היא באמת שמעה. במידת מה.
אמא, מה דעתך לענות לו או להתעלם?
לא יודעת, הדסה.
נו אמא! אני שואלת ואת תמיד “לא יודעת”.
רבקה לא ענתה. הסירה קצף מהמרק. זה דרש ריכוז.
בשלוש יובל סיים לדבר והציץ למטבח.
אמא, הקציצות מוכנות?
מטגנות.
לא אכלנו כמעט כלום מהבוקר, רק איזה קפה בדרך.
רבקה הנהנה.
אחרי האוכל הייתה מהומת עולם. הנכדים סירבו למרק דרשו קציצות. את הקציצות דרשו בלי בצל. הדסה רצתה בלי לחם, שוב מתחילה דיאטה. יובל ביקש תוספת. דניאלה יצאה מהחדר ואמרה שאינה רעבה, אבל קציצה אולי בכל זאת כן.
אחרי הארוחה יובל נשכב על הספה. הדסה הלכה לחפוף שיער. הנכדים פיזרו שוב קוביות, הפעם בחדר אחר.
רבקה רחצה כלים והתבוננה מהחלון. על הספסל ישבה רותי, השכנה שהיא הולכת איתה להליכה נורדית בימי רביעי. רותי ישבה, התחממה עם הפנים לשמש. שלווה, בלי קציצות ובלי הר של כלים.
רבקה נשמה עמוק ונטלה עוד סיר.
לקראת ערב, כשהמרק נגמר, הכלים הורכבו והמטבח טוהר מנזקים, רבקה נחתה על שרפרף להתרווח. יובל הופיע שוב.
עמד שם מרוצה, שבע, עם חולצה מקומטת.
אמא, נשארו עוד קציצות? אשמח אם יש.
רבקה הביטה בו.
נשארו כן. שלוש קציצות בצלחת, מכוסה. שמה אותן בצד בשביל עצמה עדיין לא יצא לה לאכול היום, כל הזמן היתה עסוקה בבישול.
אבל הבן חיכה בתיאבון, ואז משהו בתוכה התכווץ.
רבקה נוימן הסתכלה עליו. ואז על הכובע הכחול עם הפונפון. על ראש פינה שלא תראה היום. על האוטובוס שיצא בעשר בלעדיה. על דבורה לוין שיושבת עכשיו בבית קפה בצפון עם מאפה.
היא חשבה על הכובע. ועל הקציצות.
אמא? יובל שאל. את שומעת?
רבקה הניחה את הכוס.
הסירה סינר.
קיפלה אותו בעדינות, הניחה על גב הכיסא.
בזמן הזה הדסה הקלידה משהו בנייד. מהסלון נשמעו צעקות מהטלוויזיה הנכדים שקעו בסרט מצויר ורשע מצויר צרח בכל הבית. דניאלה עברה למקלחת, הפילה מגבת בדרך ולא הרימה.
המגבת נשארה על הרצפה.
אמא? יובל החליף רגליים. את בסדר?
ואז רבקה נוימן אמרה.
בקול רגוע של מי שיודע מזמן מה יגיד, רק דחה אבל הלאה אי אפשר.
אני לא חדר אוכל חינם. ואני לא פנסיון.
השקט היה מוחלט. גם הרשע במצוירים כאילו נדם לשנייה.
הדסה הרימה ראש מהנייד.
יובל פער פה.
היום בבוקר, אמרה רבקה, התכוונתי לצאת לטיול לראש פינה. עם דבורה לוין ורות רוזן. קנינו כרטיסים מפברואר. קניתי כובע. כחול, עם פונפון. תלוי שם. האוטובוס יצא בעשר. בתשע פחות רבע באת, יובל, עם המשפחה. בעשר וחצי הדסה.
אף אחד לא ענה.
לא נסעתי, אמרה רבקה. עמדתי ליד הכיריים. כרגיל. כי הנכדים רוצים קציצות. כי דניאלה צריכה משהו דיאטטי. לכם פשוט צריך אוכל.
הייתה שתיקה.
גם לי יש חיים, הוסיפה רבקה. ואתם לא חושבים על זה. זה לא אשמתכם. אתם רגילים. אני רגילה. אבל היום לא.
לא מה? שאלה הדסה בשקט.
לא מבשלת. לא משרתת.
יובל בהה באמא כאילו כל עולמו מתפורר ברעש איטי של ארון ישן.
אמא, לא התכוונו רע.
יודעת, יובל. זה אפילו גרוע יותר. רע עושים בכוונה. לכם זו הרגל. כמו מקרר פותחים, יש בו משהו. סוגרים, ממשיכים הלאה.
בסלון הנכדים צפו בטלוויזיה. הרשע שוב צחק. כנראה ניצחו אותו, כי נהיה שקט.
רבקה נטלה את התיק שאיתו התכוונה לצאת הבוקר. את המעיל. את הכובע עם הפונפון.
לאן את? יובל רק הביט.
לדבורה לוין. היא התקשרה. חזרו כבר. יושבות ושותות תה, רואות תמונות. הזמינה אותי.
וארוחת ערב? יובל פלט, מיד נראה שלא היה צריך.
רבקה הסתכלה בו, מבט ארוך. כזה שרק אמא יודעת, מבט שלוקח גבר בן ארבעים חזרה לילדות בכיתה ה’.
יש במקרר ביצים, פסטה, גבינה צהובה, אמרה. לחם בסלסלה. יש לכם ידיים. הכיריים גז, לא טילים תסתדרו.
לבשה מעיל, רכסה כפתורים, הרכיבה את הכובע.
ישרה את הפונפון. ויצאה.
בדירה נשארו ארבעה מבוגרים, שני ילדים, מחבת עם שלוש קציצות ששמרה לעצמה.
המגבת עדיין על הרצפה.
יובל הביט עליה רגע.
ואז התכופף, הרים.
רבקה נוימן חזרה קצת לפני אחת־עשרה.
אצל דבורה היה טוב. תה עם נענע, עוגיות מהצפון, תמונות בטלפון זה בית הכנסת הלבן, זה השוק, הנה רות רוזן לוגמת “עסיס” ומתגלגלת מצחוק. רבקה האזנה וחלמה שגם היא עוד תסע. דבורה כבר בודקת סיור נוסף.
הכובע הכחול עמד על הספה. רבקה חבשה אותו, לא בשביל ראש פינה, אבל לפחות לא נשאר בארון.
המפתח הסתובב בקלות.
המסדרון היה מאורגן. מגפיים ישרים, המגבת נעלמה.
רבקה פשטה מעיל, תלתה. עברה במסדרון.
במטבח אור.
נעמדה בדלת.
יובל עמד ליד הכיור ושפשף סיר. בפוקוס, כמו מי שמנקה בפעם הראשונה אבל רוצה להצליח. על הגז סיר קטן רבקה תבדוק אחר כך, היה בו פסטה, קצת מתפרקת, אבל עדיין. הכלים שטופים, מסודרים.
הדסה יושבת לידה.
הנכדים, כנראה, ישנים.
יובל שמע, התנער.
שתק רגע.
אמא, לא הבנו כמה את צריכה להתאמץ, אמר.
רבקה הביטה בסיר שבידיו. בצלחת הנקייה. בהדסה.
לא משהו מיוחד.
אבל רבקה נוימן, שאכלה ארבעים שנה במטבחי בית ספר ולא ציפתה לתודה אף פעם פתאום דמעה. מצחיק, בגלל סיר.
תשבי, אמא, אמרה הדסה. שמרנו לך.
בקצה השולחן צלחת מכוסה בשבילה.
רבקה התיישבה.
הסירה את המכסה. פסטה ברוטב גבינה. קצת נדבקה, קצת קרה. גבינה וכן-כן, בפשטות.
הרימה מזלג.
הטעם בכנות, הפסטה הכי טעימה שאכלה זה שנים. מי היה מאמין?
והלקח שלי: הגיע הזמן גם לנו לזכור, שלפני שאני משמש כעזר לאחרים גם לי מותר קצת להיות בשבילי. לפעמים צריך פשוט להגיד את זה, ולתת לאנשים שמסביב להבין לבד.
