אני בכלל לא הזמנתי אורחים! קולה של הכלה נשבר. לא הזמנתי אתכם!
פעם, זכור לי כאילו זה היה אתמול, עמוס עמד במטבח, מתעסק בריכוז ברוטב לפסטה. ביד אחת היה לו מטרפה, בידו השנייה ספר מתכונים פתוח, ותו של רצינות על פניו.
הריח של שום, עגבניות ובזיליקום מילא את הדירה, והתמזג עם ניחוח עדין של נרות דונג שנטע פיזרה בפינות הסלון.
נראה לי שזה מצליח לי, הוא הסתובב אל אשתו, שחתכה גבינה לסלט. לפחות הרוטב לא נשבר.
נטע חייכה אליו, מבטה רך. שיערה הכהה היה אסוף ברשלנות לקוקו, ובגדיה הכהים ריצדו לאור מנורת המטבח.
אתה הכי מוכשר בעולם, נטע ניגשה וחיבקה אותו סביב מותניו. איזה ריח משגע. מזכיר לי את המסעדה ההיא בירושלים.
לכך בדיוק חתרנו. תדמייני שקט, מוזיקה רגועה, ארוחת ערב לאור נרות… בלי טלפונים, בלי אורחים. רק שנינו.
הרעיון לחגוג את יום הולדתה בפרטיות היה של שניהם. אחרי תקופה ארוכה של ריצות, חגים, וביקורי קרובים בלתי נגמרים, הם פשוט רצו ערב שיהיה לחלוטין שלהם.
נטע מראש רכשה יין ישראלי משובח, ועמוס חזר מוקדם במיוחד מהעבודה כדי לבשל בעצמו.
כשהסתיימו ההכנות והעבירו את המנות לסלון, נטע הדליקה מוזיקה שקטה.
יום הולדת שמח, אהובה, עמוס הרים את כוס היין שלו. הלוואי שהשנה הזו תביא לך שלווה ושמחה.
תודה, יקר שלי, נטע נגעה בכוסו.
היין היה יבש ועמוק בטעם. היא עצמה עיניה, מתמכרת לרגע. לכזה ערב נטע ציפתה שבועות.
דווקא בשניות השלווה הללו, צרצור חד מהאינטרקום קרע את הדממה. עמוס זעף במבטו.
מי זה יכול להיות? הרי לא תיאמנו עם אף אחד.
נטע רק משכה בכתפה, אבל בפנים נמתחה. תחושת חוסר שקט עברה לה בגב. עמוס ניגש לאינטרקום.
כן? שאל בקצרה.
מהצד השני נשמע בקול רם, נמרץ ומוכר:
עמוס’לה, זה אנחנו! פתח, הבאנו דברים טובים! באנו לומר מזל טוב ליום הולדת!
פניו של עמוס נפלו. הוא הביט בנטע בתדהמה.
אמא? לחש. מה את עושה פה?
מה זאת אומרת? באתי לחבק את הכלה ולהגיד מזל טוב! יאללה, תגיד שלום, קר פה למטה!
עמוס בלית ברירה לחץ על הכפתור לפתוח את דלת הבניין. השתררה שתיקה כבדה.
אמא שלך? עכשיו? נטע לחשה. קולה רעד.
סליחה, אין לי מושג… היא אמרה שתצלצל…
הם בקושי הספיקו לחשוב, וכבר נשמעה דפיקה קשה על הדלת דפיקה של בעל בית, לא של אורח.
עמוס נשם עמוק ופתח. בפתח עמדה אסתר, אמא שלו אישה קטנה, מלאה, עם תספורת קצרה וליפסטיק אדום בוהק.
היא היתה עטופה בשאל צבעוני, מחזיקה קופסת פלסטיק ענקית ומאדים בידיה.
נו, סוף סוף פתחת! קר פה כמו בהר חרמון! אמרה מבלי לברך, הושיטה מיד את המעיל ותפסה שלושה ווים בבת אחת.
ורק אז נטע ועמוס ראו את כל הפמליה שלה. לדירה נכנסו יחד כמה אורחים: דודי יצחק, אחיה של אסתר, גבר גדול בחליפת טרנינג ונושא קרטון עם שתייה, אשתו צפורה רזה ותזזיתית מחזיקה עוגה עצומה בקופסה כאילו היה זה מגש זהב, ובתם הצעירה דניאלה הדבוקה לנייד, ושני ילדים קטנים שהתחילו לרוץ בצעקות לתוך הסלון.
אמא, מה זה צריך להיות? הצליח עמוס למצוא קולו.
מה קרה? אסתר תלתה את המעיל במתלה בחוסר סדר. הרי אנחנו משפחה! חשבנו להפתיע את נטע! הכל בשבילך, כלתי היקרה! היא הגישה לנטע את הקופסה. קחי, חמין של שבת. עמוס אוהב את זה.
נטע לקחה בלי לחשוב.
תודה, אסתר, מלמלה. אבל… בכלל לא תכננו אורחים…
אנחנו לא אורחים! משפחה, צחקה אסתר ושטה לסלון. איזה רומנטיקה, נרות!
בינתיים צפורה הניחה את העוגה על השולחן, פינתה זרים וכוסות יין.
מזל טוב, נטע! אני בעצמי אפיתי עוגת שוקולד אמיתית, לפי מתכון ישן. תנסי!
הילדים התרוצצו, משחקים תופסת. אחד מהם כמעט הפיל אגרטל רצפה, ונטע קפצה לעצור אותו.
הלב שלה דפק חזק. עמוס התאושש וניסה לשלוט.
טוב, אם כבר הגעתם… תתיישבו, נעשה מקום. נטע, אולי נלך למטבח לערוך?
אבל אסתר כבר השתלטה על העניינים.
למה במטבח? מה יש? פה יושבים מצוין! יצחק, תזיז את השולחן, צפורה, תביאי את הצלחות. דניאלה תעזבי כבר את הנייד ותעזרי!
דניאלה, בלי להפסיק לכתוב, נגררה באיטיות. אווירת הערב הרומנטי נהרסה.
תוך דקות, השולחן התמלא מאכלים חמין, סלטים, דגים כבושים, פטריות מוחמצות, העוגה העצומה.
ובכן, כלת יום ההולדת, ספרי איך בעבודה? אסתר התיישבה על הספה ומבטה חודר. עוד באותו מקום? המנהל לא עושה בעיות?
הכל בסדר, תודה, השיבה נטע בקול שקט, משחקת במזלג.
כי את רואה את דניאלה עדיין לא מוצאת עבודה, המשיכה אסתר, מתעלמת. למדה ולמדה, עכשיו יושבת בבית. אולי תסדרי לה משהו אצלך? היא מוצלחת.
נטע רק הנהנה. הרגישה הכל מתכווץ בבטן. עמוס ישב שחוח לצידה.
הוא ניסה לקיים שיחה, משיב לשאלות על כדורגל, אך ניכר עליו שהיה מותש ומלא אשמה.
מדי פעם שלח לנטע מבטים מתחננים, אך לא היה ביכולתו לסייע. הילדים, מלאים בממתקים, חזרו לרוץ.
הקטן, יוני, גילה את אוסף הפסלונים הקריסטליים שנטע אספה לאורך שנים.
אמא, תראי איזה נוצץ! צעק.
תיזהר, יוני, זה שביר! קפצה נטע, אך זה היה מאוחר מדי.
הילד משך באצבעותיו את ברבור הקריסטל. נשמע “קינג” חד הקריסטל התפוצץ לרסיסים על הרצפה.
השתרר שקט מוחלט. המוזיקה כבר פסקה, לא נשמע אלא שריפת הנרות.
אוי ואבוי! קראה צפורה. יוני, למה נגעת?
נו, באמת, נפנפה אסתר. מה יש? רסיס, לא קרה כלום. זה ילד, לא בכוונה.
נטע הרימה אליה עיניים.
זה היה מתנה מהסבתא שלי, אמרה בקור רוח. היא כבר לא איתנו.
סבתא, מה לעשות, תנוח על משכבה, ענתה אסתר. אבל החיים חשובים יותר. כשמארחים, עדיף להסתיר דברים יקרים.
זה היה הקש האחרון. נטע קמה, הכסא נדחף לאחור ברעש.
אבל אני לא הזמנתי אורחים! קולה סוף סוף נשבר. לא ביקשתי אתכם! רצינו לחגוג לבד! זה יום ההולדת שלי, לא מפגש משפחתי!
השתררה דממת מוות. אפילו הילדים שתקו.
יצחק הביט בצלחת, צפורה פתחה פה, אסתר האדימה.
באמת? שאלה בקרה. באנו לברך, הבאנו מתנות, ערכנו שולחן, וזו התודה? אסור לי לבוא לבית של בני?
אמא, די, קם עמוס. נטע צודקת. תכננו לשבת בשניים. לא בסדר שכך באת ללא הודעה וגררת איתך את כל המשפחה.
באתי לפרוץ? התעצבנה אסתר. אני? גידלתי אותך, עכשיו לא רצויה כי יש לך אישה?
זה לא נטע זה עניין של כיבוד הרצון שלנו והפרטיות.
הדיון גלש לריב נוקב. אסתר האשימה, עמוס ניסה לשכנע, המשפחה ישבה בשקט.
נטע לא עמדה בזה. יצאה מהסלון, הדמעות נחבאות.
קולות המריבה נשמעו מהסלון, חנוקים אך צורבים.
לא ידעה כמה זמן חלף עשר דקות? חצי שעה? הכול נרגע ונותר שקט מביך.
החלו צעדים, לחשושים, דלת הכניסה נטרקה.
דלת חדר השינה נפתחה חרישית. עמוס, כולו שחוח, עמד בכניסה.
הם הלכו, לחש. נטע, סליחה… הייתי צריך לנתק את האינטרקום…
אבל לא עשית את זה, ענתה נטע בקור רוח. היית צריך לעצור אותה.
היא אמא שלי… רצתה בטוב.
בטוב למי? הסתובבה אליו, אש בעיניה. לעצמה? להוכיח כמה היא אמא למופת? היא הרסה לנו את כל הערב!
מה הייתי אמור לעשות? לגרש אותה? זה היה נגמר בצעקות…
ומה שהיה עכשיו, זה לא היה צעקות? קמה. היא תמיד עושה מה שטוב לה, מחליטה בשבילנו על כל פרט. ואתה תמיד מוותר…
נטע התקדמה לחלון. ראתה את אסתר, יצחק, וכל השאר מתפזרים בחניון.
נדמה היה שהסערה חלפה. אך נטע ידעה שזו רק הפסקה בין גלים.
אני לא יודעת איך להמשיך, עמוס, לחשה. אני לא יכולה לחיות עם הפחד שבכל רגע אמא שלך תתפרץ לחיים שלנו עם עצותיה.
אני אדבר איתה. רציני. אסביר שזה לא ייתכן…
אמרת את זה כבר אינספור פעמים. שום דבר לא משתנה.
הערב שבנו לחלום נשבר עוד לפני שהתחיל.
סליחה, חזר עמוס. מזל טוב, יקירתי!
נטע עצמה עיניה. הייתה בת שלושים ושלוש וחשבה בליבה שהיא מרגישה כמו בת שישים.
ננסה להמשיך לחגוג? שאל עמוס בתקווה. נשאר המון אוכל.
אין לי שום חשק, ענתה. אני עייפה ורוצה לישון.
יצאה מן החדר, הלכה להתקלח. רצתה לשטוף ממנה את כל הערב ולשקוע לשינה, בתקווה לפתוח מחר יום בלי הסבתא החטטנית והמשפחה הרעשנית.
אסתר, אחרי המריבה, נשארה פגועה וכעוסה ולא הבינה מה כל כך הפריע להם באותו ערב.
