אתה יודע, תמיד חשבתי שהיכרויות אחרי חצי מאה הן עניין של אנשים שמחזיקים בטחון פנימי, ניסיון חיים ומעט תבונה לגבי נימוסים. לא חיפשתי עוד נסיך על סוס לבן.
גיל שלי חמישים וחמש, אני עובדת, יש לי בת בוגרת, דירת קומה בחלקה של תל אביב, והחיים מתנהלים בנעימות. אבל לעיתים מתחשק לי חום אנושי פשוט לקבוע פגישה בתיאטרון, לשתות קפה, לדון בספר שקראתי.
בכך נרשמתי לאתר היכרויות. בין כל ההודעות המשונות וההצעות המטורפות, הפרופיל של אופק לוי בלט באדפטיביות שלו.
אופק היה בן חמישים ותשע. בתמונות גבר ברקוד, בחולצה מכופתרת, עומד בפארק אחים בקיץ. בהתכתבות הוא היה מנומס, זרק מחמאות, סיפר שהוא מהנדס מערכות בחברת הייטק ואוהב קלאסיקה.
לאחר שבוע של צ’אטים נפגשנו בבית קפה נענע. אופק היה בדיוק כמו בתמונה: חיצוני מרשים, קמטים קלים סביב העיניים, דיבור זורם. הוא דחף לי את הכיסא בנימוס, הזמין לנו קפוצ’ינו והסביר שהקפלה על העוגה נמאס לו כי הוא מוותר על סוכר. כל הערב דיבר על חשיבות שמירת הערכים המסורתיים בעידן שלנו.
אני אדם של דור ישן, לירון אמר, מביט בעיניי במבט עמוק. האישה היא המוזה שלי, והגבר צריך להיות מספק ומגן. איני מכיר את האופנה של חשבונות נפרדים. חובבות צריך לנהוג בטוב לב.
הדברים נשמעו כמו מנגינה. נפגשנו עוד פעמיים, טיילנו בטיילת של חיפה, חזרנו לשיחות אינטימיות. סוף סוף הגיעו החופשים, והגשם של נובמבר ירד כמעין קוור.
לירון, אולי אזמין אותך לארוחת ערב? הציע אופק בטון חם בטלפון. נשתה יחד, אשב באור חמים. אני לא מגיע ריק! ארגנתי הכל במלואו, רק את האווירה והחיוך תביאי.
כאישה מודרנית, לא הסתמכתי רק על החיוך. משחרי התחלתי בניקוי יסודי של הדירה, אחרי זה הלכתי לשוק הכרמל וקניתי בשר בקר איכותי, ירקות טריים, גבינות, באגט יוקרתי. שלוש שעות בצלחת.
אפהתי בשר עם משמשים מיובשים המתכון החביב עליי, שלא משאיר אף אחד אדיש. הוספתי סלט קל, סידרתי את השולחן במראה אלגנטי, שלפתי כוסות קריסטל והדלקתי נרות. לבשתי שמלת בית משובחת, עשהתי איפור עדין.
בזמן שהשעון מצביע על השבע, הלב הרגיש כמו של נערה לפני הדייט הראשון.
הדלת פקקה בדיוק בשעה שבע. תיקנתי את שערותיי, נשפתי עמוק ופתחתי. באורח הדרך עמד אופק, מעיל רטוב מהגשם, אבל פניו נראו גאות.
ערב טוב, אדוני המארחת! קרא, חייך, הסיר את הכובע ופתח את המעיל. מהמטבח הגיע ריח של בשר אפוי, והוא ניגן באף, מחייך: אהה, מרגיש שיש כאן משתה אמיתי!
תיכנס, אופק. הורד את המעיל. אחזתי אותו, חיכיתי למתנה שהבטחת. לא ציפיתי לארזת 100 ורדים או יין יוקרתי. קופסת שוקולדים, עוגייה פשוטה או זר כריזנטמות היו מספקים העיקר הוא תשומת הלב.
אופק תלש את המעיל, כיוונן את המכנס, ואז, ביד תיאטרלית, הכניס יד לכיס הפנימי של המעיל, והוציא…
כמו שאמרתי, לא מגיעים ריק. הגבר תורם תמיד.
הוא שלף קופסת תה.
לקחתי אותה באוטומט, השארתי את המבט למטה. על הקופסה היה רק תווית של תה שחור זול, של עלי חנות על המדף התחתון. הגרגר היה פתוח, החופה מתפוררת, והקופסה נראתה כאילו ניזוקה.
אופק, היא… פתוחה? שאלתי בשקט, מפחדת שזהו קונספט מצחיק.
הוא חייך ברוגע, כמו שמלמד ילד חוקים בסיסיים.
כמובן! קניתי את זה היום, הרתיתי כמה שקיות תה חזק, מתוק, מתכין מהר. לא רציתי להביא קופסא שלמה, לשתות כולנו לא נוכל. למה לבזבז טוב? אני בטוח שיש לך משהו לבשל איתו, את המארחת.
עמדתי בחזית הבית המואר, נרות מרצדים, בשר עם משמשים קפוא בתור הרקע, שעבדתי עליו כל היום והוצאתי הוצאה משמעותית.
מול פני, עומד גבר בן חמישים ותשע, עובד, לבוש טוב, מדבר על ערכים מסורתיים, שמביא לארוחת ערב רומנטית קופסה של תה זול, ללא כל שקיות בפנים.
המחשבות רוצות במאות כיוונים: לצחוק בקול, להוביל ויכוח, לשמור שקט, לשבת ולתת לו לאכול את הבשר, מרגישים כמו עוזרת בית מתביישת.
בחרתי בדרך אחרת. שלווה פתאומית השתלטה עליי.
שמתתי את הקופסת התה המקולקלת על מדף קרובה למראה, הסתכלתי באופק בעיניים, חייכתי לא מזויף, אלא אמתי, מרעה של הקלה משום שהאדם הזה נחשף כאן, ברגע הזה, ולא אחרי חודשים או שנים.
אופק קולי היה חם ורגוע. אני מעריצה את נדיבותך, אבל נראה שהתה הזה לא נזקק לנו.
המצחיים של הקופסה עלה לו: למה? לא אוהב תה שחור? בפעם הבאה אקח לך ירוק, יש לי חצי קופסה במשרד
בפעם הבאה לא יהיה, חזרתי באותו שלחנות. אתה צודק, הגבר צריך לתרום. אבל התרומה שלך הייתה כה מרשימה עד שאיני יכולה להחזיר לך בחיוך. הארוחה שלי לא תגיע למדרגה שלך.
לקחתי את המעיל הרטוב שלו, החזרתי לו.
מה קורה? לירון, את מתווכחת על תה? כמה קפיטאליסט! קולם חם, פניו מתלקחות באדום. באתי באהבה אחרי שבוע עבודה קשה, ואת מתפרצת על פרט? אתם, נשים מודרניות, רק רוצים כסף ומסעדות!
אני צריכה כבוד, אופק. קודם כל לעצמי. לבש את המעיל, במזג האוויר קר. ואל תישכח את התה, שלא תתקרר ותהיה חולה בלי תרופה.
החזקתי את קופסת התה בידו, דחפתי אותו אל הדלת וסגרתי אותה בחלום.
הדלת ננעלה, והשקט המוחלט של הדירה נשבר רק ע”י טיק הטק של השעון. הלכתי למטבח, משקאה לכוס יין אדום משובח, חתכתי חתיכת בשר ריחני וישבתי לבד לשולחן ערוך ביופי.
והידעת? הארוחה הייתה מושלמת. הבשר נמס בפה, היין רוקד בזכוכית. לא הרגשתי אכזבה, לא בדידות; הרגשתי גאווה על כך שלא אפשרתי לו להדריך אותי.
גברים טוענים שאנחנו חמדניות, מחפשים ספונסר. אבל האמת אינה בערך המתנה. העניין הוא בכוונה. גבר שמביא קופסת תה פתוחה חוסך את כספו, אבל חוסך גם את רגשותיו, כבודו. הוא מראה שהאישה איננה ראויה למאמץ שלו. ואיני רוצה לבזבז יותר זמן, אנרגיה וחיי על “ציידים מסורתיים”.
ומה אתם, קוראות יקרות? נתקלתן במקרי נדיבות גברית כאלה? או אולי היה לי קו פגיעה חזק מדי והייתי צריכה להעניק לו עוד סיכוי?
