לא רוצה את התסריט של אמא
פעם הייתי משוכנעת שאין ביני לבין אמא שום סודות. טוב, כמעט שום סודות.
יכולנו לדבר על הכול: על פחדים שהיו לי בתור ילדה, על הניצחונות הראשונים שלי, על הלב השבור בגיל שש עשרה.
כשנישאתי, הרגשתי שאותה חוט של אמון לא רק שנשאר אלא התחזק אפילו יותר.
לאמא מאוד מצא חן בן הזוג שלי. היא הייתה אומרת שעמית הוא “גבר אמיתי”. כשהבת שלנו, דניאלה, נולדה נדמה היה שכולה מאירה באור מיוחד. הייתה מביאה ירקות מהגינה, קונה ערימות בגדים, מתמוגגת על הנכדה שלה.
אני זוכרת איך אמרתי לעמית:
אתה רואה? יש לנו את האמא הכי טובה בעולם, והוא חייך בשקט והנהן.
ואז, יום אחד, גיליתי במקרה שה”אמא הכי טובה בעולם” סוחבת בבטן שלה מטען חבוי של אכזבה ומרירות שנים. זה הימם אותי.
היה זה בסתיו. אמא הגיעה, כרגיל, עם תא מטען מלא בכל טוב הכרם גזר, עשבי תיבול, תפוחים, צנצנות חמוצים ביתיים.
למה הבאת כל כך הרבה? נאנחתי, פורקת איתה את השלל. הרי רק אני ודניאלה כאן, עמית הרי יצא לשירות מילואים.
תחלקי לשכנות או לחברות, היא נופפה ביד בביטול, מנשקת את דניאלה על הראש. ולא אכפת לי, לנכדה שלי מגיע רק הכי טרי והכי בריא!
ניגשתי למטבח להרתיח מים לתה, בזמן שאמא לקחה את דניאלה לחדר לשים אותה לישון.
כעבור כמה דקות הלכתי אליהן, ולפני שנכנסתי לסלון, עצרתי כשראיתי אותה מדברת. שמעתי את הקול של אמא: עמוק, נרגש, ו זר.
אני לא מתלוננת, מיכל, אבל הלב שלי נשפך. איך אפשר ככה לחיות? הוא כל הזמן הרחק במשמרות, מביא כמעט כלום. והיא יושבת. תארי לעצמך! הילדה כמעט בת שנתיים, מזמן היה צריך להכניס אותה לפעוטון ולחזור לעבודה. אבל היא בבית, עסוקה ב”פעוטה עדיין קטנה, עוד לא מוכנה”. בטלנית! יושבות לי על הגב, וגם רגליים מטלטלות. מה? בטח שאני עוזרת בגדים קונה, אוכל מביאה. והם כבר התרגלו, אפילו לא מתנגדים. אני מבינה, אבל תביני, זה מבוי סתום! ולו לפחות היה ביניהם אהבה אבל עמית השתנה, נהיה קריר, בכלל לא מתייחס אליה. היא שותקת, לא מתלוננת אבל אני רואה
הרגשתי צליל צורם באוזניים, כאילו הרצפה בורחת מתחת לרגליים. נשענתי על הקיר הקר במבואה, והקשבתי לאיך אמא שלי מפרקת את החיים שלי לאבק אפרורי ועלוב.
“כמעט כלום”. “יושבות לי על הגב”. “קריר”. כל מילה שוט מצליף. עיני נמשכו בידיים שלי אלה שמחזיקות, מאכילות, מרדימות, מנקות, מבשלות, משחקות ומכינות חיות קטנות מבצק ידי “הבטלנית”.
וברקע אמא ממשיכה מדברת על חשדות משלה, על כך שהזנחתי את עצמי, שאיבדתי רצון. לא הצלחתי יותר להקשיב. על קצות האצבעות, כמו פורצת, חמקתי לחדר השינה, נעלתי את הדלת, והתיישבתי על המיטה, מחזיקה את הראש. דניאלה נשמה בשקט במיטה שלה. הנשימות הסדירות שלה היו העוגן היחיד במציאות שהתערפלה כך פתאום.
מה לעשות? להתפרץ? לבכות? להוציא אותה החוצה? בפנים הכול היה חתום וקפוא. ריקנות עמוקה. ואז, כמו שלמדתי בשנתיים האחרונות של האימהות, הפעלתי את “הטייס האוטומטי”: ניגבתי את הדמעות, נשמתי עמוק, נרגעתי ויצאתי למטבח.
כעבור עשר דקות, אמא סיימה לדבר. היא נכנסה, קורנת ושוברת שתיקה של שנים.
אויש, סליחה, הייתי שקועה בשיחה עם מיכל! התיישבה אל השולחן. ודניאלה נרדמה לי תוך כדי ששיחקתי איתה בבובה. ו התה שלי התקרר לחלוטין
מזגתי לה תה חם. ידי לא רעדה.
על מה דיברתן כל כך הרבה? שאלתי כמעט ארבעים דקות! קרה משהו?
עיניה התנוצצו, אותו ניצוץ שפעם פרשתי כאכפתיות ואהבת אדם.
את לא מבינה, הכלה של מיכל, נועה הזאת, רוצה לקנות מכונית חדשה! ומיכל מתלוננת שהבן שלה מבזבז עליה את כל הכסף, אפילו לא בירך אותה בשנה טובה. הילדים היום, ממש יצאו משליטה!
בקולה נשמע אותו גוון מתוק של השתתפות והצדקנות שחשף בזה הרגע כשהדברה עליי.
הרגשתי בחילה מן הצביעות.
למה את מרכלת? לחשתי, יותר חרישית ממה שתכננתי למי איכפת מהכלה של מישהו אחר? אולי יש לה מאה סיבות!
פניה התקשחו מיד. הניצוץ פינה מקום לקור וליהירות.
איזה רכילות? אמרה בטון קפוא. זאת חברת נפש שלי, אני צריכה לתמוך בה. את, את לא מבינה כלום בקשרים בין קרובים.
האירוניה של המשפט הזה דקרה אותי. “קרובים”
הבטתי בה ופתאום ראיתי לא את אמא, אלא מישהי זרה. אישה שזקוקה לדרמה כדי להרגיש חיה, שאולי שנים כעסה בשקט על כך שהחיים שבחרתי לא מתאימים לתסריט שכתבה לי בליבה.
והעזרה שלה כל הירקות, כל החולצות ש”נפלו מהמדף”? זה לא היה אהבה, אלא מס שפתיים שרק קנה לה זכות לבקר. “אם אני עוזרת יש לי זכות להגיד.”
רציתי לומר לה את כל זה, אבל עצרתי בעצמי. זה מיותר. אמא הרגישה כנראה שנחשפה, והיא עזבה, סגרה את הדלת ברעש. נשארתי לבד. הריקנות קודם התחלפה בכעס, אחריו כאב, ולבסוף הבנה מוזרה ודוקרת.
נזכרתי בה כשהייתה צעירה, כשגידלה אותי לבד אחרי הגירושין מאבא. איך התגאתה כשמצאה עבודה נחשבת, איך תמיד פחדה מה יגידו השכנים.
היא בנתה את חייה במאבק מתמיד על מעמד, על כבוד, על מראית עין של הצלחה. והחיים שלי בית בצנעה, משפחה קטנה מלאה אהבה, הבחירה לגדל את דניאלה איתי בבית, לא לרדוף אחרי סטטוס היו בשבילה אכזבה אילמת. אות לחולשה. כישלון. לא משהו שאפשר להתגאות בו, לא בפני “דודה תמר” ולא בפני “מיכל”. היא רצתה סיפור הצלחה ואני הבאתי לה סיפור חיים פשוט
למחרת בבוקר קיבלתי ממנה הודעה: “סליחה אם פגעתי אתמול. את יודעת שאני אוהבת אותך.”
תשובה סטנדרטית. בעבר הייתי רצה להתפייס, עכשיו הנחתי את הטלפון בצד. ודווקא ההמשך, שלא חיכיתי לו, קרה שבוע אחר כך.
הגיע לביתי מיכל חברה של אמא, מיכל פרידמן. מבוישת נכנסה, אמרה שהיה לה סידור באזור. היה ברור שהיא התנדבה לתווך בין שתינו.
שתינו תה, שיחקנו עם דניאלה. פתאום, כשצפתה בה מרכיבה פאזל, נשפה מיכל:
טוב אצלך פה שקט. חמים. ממש לא “מבוי סתום”
לא הגבתי. היא שתקה, התבוננה אל החלון.
הבן שלי ומשפחתו עברו לעיר אחרת. מאוד מצליחים. משכנתא, חובות, מרוץ אין סופי. את הנכד אני רואה רק פעמיים בשנה. ואת את כאן. חיה. תדעי אמא שלך רק פוחדת.
ממה?
שלא תצטרכי אותה. שהמאבק, העבודה הקשה שלה כולם לא מעניינים אף אחד. שבחרת דרך אחרת וזו בשבילה ביקורת. קל יותר להאשים אותך, למצוא פגמים, מאשר להודות שאת אולי פשוט מאושרת. והירקות, כל המשלוחים זה הגשר היחיד שנותר לה כדי להרגיש שיש לה זכות להעיר ביקורת.
שמעתי אותה והבנתי: זו לא “המרשעת”, אלא אישה אחרת שמבולבלת, שבעצמה כבר עייפה מלרכל.
למה את מספרת לי את זה? לחשתי.
כדי שלא תישאי בליבך מרירות. היא הלכה לאיבוד. תחזיקי מעמד, אבל תשמרי על גבולות.
יצאה. ואני גיליתי את העיקר: מה שאמא תופסת זו המציאות שלה, לא שלי!
המציאות שלי היא עמית, שחוזר מהשירות וחופן אותנו, אותי ודניאלה, ומלחש: “התגעגעתי בטירוף”.
זאת הדירה הקטנה שלנו, שאת המשכנתא עליה אנחנו משלמים בשקט, בלי עזרה. זאת הזכות שלי להחליט מתי אחזור לעבוד, מתי להכניס ילדה כל כך קטנה למסגרת. זאת הזכות שלי לחיות, פשוט בלי לפחד ממבטים מבחוץ.
לא רבתי, לא הסברתי שוב. לאט לאט בניתי גבולות חדשים. הפסקתי לשתף את אמא בדברים שיכולה לנצל נגדי.
וכשאמא זורקת הערות כמו “כולם כבר חזרו לעבודה!”, אני עונה בשקט: ״עמית ואני חשבנו על הכל, אל תדאגי.”
כשמביאה עוד הר של בגדים, אני מבקשת: “עדיף שתקני פאזל יפה, תתני לדניאלה בעצמך, יחד”.
אני מחזירה אותה מתפקיד תורמת ושופטת אל תפקיד סבתא. זה לא קל. אמא מתקוממת, נפגעת.
אבל יש רגעים, נדירים אמנם, כשאנחנו אופות עוגיות, ודניאלה זורקת קמח על שתינו, שאני תופסת במבט שלה משהו אחר. לא שופטת, אלא סבתא מתפעלת.
אולי הגשר הזה מבליל קמח, סוכר וצחוק של ילדה יציל את שתינו
***
ושיעור שלמדתי אני נושאת איתי עד היום.
הפצעים הכי כואבים לא אויב זורע. הם באים ממי שציפית שיהיה לך מגן. מה שחשוב אולי יותר מהכול לא להקשיח את הלב, אלא לעטוף את הפצע באמת על עצמך. שאת לא דימוי במוח של מישהו. את אישה חיה, שמותר לה לבחור חיים לא מושלמים אבל אמיתיים.
***
כשסיפרתי לעמית הכול, הוא חיבק ואמר:
מה את אומרת שנצא לחופשה בחודש הבא? שהנסיכה הקטנה שלנו כבר תראה ים אמיתי, גלים אמיתיים!
ובעיניים שלו ראיתי את אותו ה”קצת”, שלדברי אמא כל כך חסר לנו. בשבילי זה ים שלם.
