אני לא אוכל להיות לך אמא ולא אוכל לאהוב אותך, אבל אדאג לך ואתה לא צריך להיעלב – הרי אצלנו תמיד יהיה לך יותר טוב מאשר בפנימיה היום היה יום קשה. יונתן קבר את אחותו. אמנם לא מסודרת, אבל בכל זאת משפחה. חמש שנים הם לא התראו, והנה טרגדיה כזו. נטע תמכה בבעלה ככל שיכלה, ניסתה לקחת את רוב הדאגות על עצמה. אבל אחרי ההלוויה חיכתה להם משימה חשובה נוספת – לאחותו של יונתן נשאר בן קטן. כל הקרובים שבאו להיפרד מאחותו, מיד העבירו את כל האחריות לאח הקטן יונתן. מי, אם לא דוד ביולוגי, צריך לדאוג לילד? לכן זה לא היה נושא לדיון – זה היה הפתרון היחיד. נטע הבינה הכל, וגם לא הייתה ממש נגד, אבל היה “אבל” אחד – היא אף פעם לא רצתה ילדים. לא משלה, ולא של אחרים. היא קיבלה את ההחלטה הזו מזמן. היא הודתה בזה בפני יונתן לפני שהתחתנו, והוא לקח את זה בקלות – מי בכלל חושב על ילדים בגיל עשרים וקצת? לא ולא, נחיה בשביל עצמנו, כך הם החליטו לפני עשר שנים. ועכשיו היא צריכה לקבל לחייה ילד זר לגמרי. אין ברירה. למסור את הילד לפנימיה – ליונתן זה לא בא בחשבון, וגם נטע לא הייתה מעזה להעלות שיחה כזו. היא ידעה שלעולם לא תאהב את הילד הזה, ובטח לא תוכל להיות לו אמא. הילד – ולדי – היה חכם ובוגר לגילו, ונטע החליטה לומר לו את הכל ישר. “וולדי, איפה אתה רוצה לגור – אצלנו או בפנימיה?” “אני רוצה לחזור הביתה, לבד.” “אבל לא יתנו לך לגור לבד, אתה רק בן שבע. אז אתה צריך לבחור.” “אז אצל דוד יונתן.” “טוב, תגור איתנו, אבל חשוב לי להגיד לך משהו. אני לא אוכל להיות לך אמא, ולא אוכל לאהוב אותך, אבל אני אדאג לך, ואתה לא צריך להיעלב – כי אצלנו יהיה לך יותר טוב מאשר בפנימיה.” רק חלק מהפרוצדורות הסתיימו, והם סוף סוף חזרו הביתה. נטע חשבה שאחרי השיחה הזו היא לא צריכה עוד לשחק את התפקיד של דודה איכפתית, ויכולה פשוט להיות היא עצמה – להאכיל, לכבס ולעזור בשיעורי בית – זה לא קשה, אבל לתת מעצמה רגשית – זה לא. ווולדי אף פעם לא שכח שהוא לא אהוב, ושכדי שלא יחזירו אותו לפנימיה – עליו להתנהג טיפ-טופ. החליטו לתת לו את החדר הכי קטן בבית, אבל קודם צריך היה להפוך אותו לחדר ילדים. בחירת טפטים, ריהוט, עיצוב – זה בדיוק מה שנטע אוהבת. היא קפצה בהתלהבות לתהליך עיצוב החדר החדש. וולדי קיבל לבחור טפטים, וכל השאר סידרה נטע בעצמה. היא לא חסכה כסף – היא לא הייתה קמצנית, היא פשוט לא אהבה ילדים, לכן יצא חדר מהמם. וולדי היה מאושר! רק חבל שאמא לא רואה – איזו פינה יפה יש לו עכשיו. אוף, הלוואי שנטע הייתה מצליחה לאהוב אותו. היא טובה, נדיבה, פשוט לא אוהבת ילדים. לעיתים קרובות חשב על זה וולדי לפני השינה. הוא ידע לשמוח על כל דבר קטן – קרקס, גן חיות, פארק שעשועים – הילד הביע התרגשות כנה, עד שנטע התחילה בעצמה ליהנות מהטיולים איתו. היא אהבה להפתיע אותו ולראות את התגובה שלו. באוגוסט הם היו אמורים לנסוע לים יחד עם יונתן, וולדי היה אמור להישאר אצל קרובה למשך עשרה ימים. אבל ממש ברגע האחרון, נטע שינתה את התוכניות – רצתה מאוד שוולדי יראה את הים. יונתן הופתע מהשינוי, אבל בתוכו היה מאושר – הוא נקשר מאוד לילד. ווולדי היה כמעט מאושר. הלוואי שיאהבו אותו. אבל העיקר – הוא יראה ים! הטיול הצליח – הים היה חמים, הפירות עסיסיים, מצב הרוח מעולה. אבל כל דבר טוב נגמר, וגם החופש הסתיים. החיים חזרו לשגרה – עבודה, בית, בית ספר. אבל משהו השתנה בעולם הקטן שלהם – הופיעה תחושת חיים חדשה, שמחה דקה, ציפייה למשהו פלאי. והפלא קרה – נטע חזרה מהים עם חיים חדשים. איך דווקא עכשיו, אחרי שנים שהצליחו “להתחמק” מהפתעות כאלה? נטע לא ידעה מה לעשות. לספר לבעלה או להחליט לבד? מאז שוולדי הצטרף, היא כבר לא בטוחה שיונתן באמת נגד ילדים – הוא נהנה מהזמן עם וולדי, היה מושקע בו, אפילו לקח אותו איתו לכדורגל. לא, גבורה אחת כבר עשתה נטע, אבל לשנייה לא הייתה מוכנה. היא קיבלה החלטה בעצמה. נטע ישבה במרפאה, כשהגיע טלפון מהבית ספר – וולדי פונה באמבולנס עם חשד לדלקת בתוספתן. הכל מתעכב. היא רצה לחדר המיון. וולדי שכב על מיטה, חיוור, רועד, וברגע שראה אותה – פרץ בבכי. “נטע, בבקשה, אל תלכי, אני מפחד. תהיי היום אמא שלי. בבקשה, רק ליום אחד, אני כבר לא אבקש לעולם.” הוא אחז בה חזק, דמעותיו כמעיין. נראה שממש נכנס להיסטריה. נטע מעולם לא ראתה אותו בוכה, רק ביום ההלוויה. ועכשיו – הכל התפרץ. נטע נישקה את ידו ולחצה אותה ללחיה. “חמוד שלי, חכה עוד קצת. יבוא רופא – הכל יהיה בסדר. אני כאן, לידך, לא אלך לשום מקום.” אלוהים, כמה אהבה אותו באותו רגע! הילד הזה, עם העיניים המתפעמות – הוא הדבר הכי חשוב שיש לה. צ’יילדפרי? קשקוש. הערב תספר ליונתן על התינוק שיגיע. ההחלטה הזו נפלה ברגע שוולדי לחץ לה את היד חזק מהכאב. עברו עשר שנים. היום כמעט יומולדת עגול לנטע – ארבעים וחמש. יהיו אורחים, ברכות. בינתיים, עם כוס קפה, מציף אותה גל זיכרונות. כמה מהר עבר הזמן – נעורים, נעורים של פעם. היום היא אישה, רעיה מאושרת ואמא לשניים מקסימים. וולדי כבר כמעט בן שמונה עשרה, סופיה בת עשר. והיא לא מצטערת על כלום. אבל יש משהו אחד שהיא ממש מצטערת עליו – המילים ההן שאמרה על אי-אהבה. הלוואי שהיה שוכח אותן, שלא יזכור אף פעם. מאז אותו יום בבית החולים ניסתה כל הזמן לומר לו שהיא אוהבת אותו, אבל אם הוא זוכר את ההודאה הראשונה – היא אף פעם לא העזה לשאול.

Life Lessons

Author Alejandro García Reading 20 min Published by February 17, 2026

אני אף פעם לא אוכל להיות לך אמא ולא אצליח באמת לאהוב אותך, אבל אדאג לך ואתה לא צריך להיפגע מזה. הרי אצלנו לך יהיה בכל מקרה טוב יותר מאשר בבית ילדים.

היום היה יום קשה במיוחד. אמיר קבר את אחותו. לא הכי מוצלחת, אבל בכל זאת אחותו. הם לא ראו אחד את השנייה קרוב לחמש שנים והנה הגיע אסון.

נועה, בת זוגי, השתדלה לתמוך בי ככל יכולתה, ולקחה על עצמה את מרבית הדאגות.

אבל אחרי ההלוויה חיכתה לנו עוד משימה לא פשוטה: עידית, אחותי, השאירה אחריה בן קטן. כל הקרובים שהתאספו היום להיפרד מעידית, העבירו מיד את האחריות אליי, אחיה הצעיר.

הרי מי, אם לא הדוד שלו, צריך לדאוג לילד? הנושא אפילו לא עלה לדיון, זה היה מובן מאליו זה מה שצריך לעשות.

נועה הבינה הכל, והיא לא ממש התנגדה, אבל היה לה תנאי אחד היא אף פעם לא רצתה ילדים. לא שלה, ובטח שלא של אחרים.

ההחלטה הזו שלה התקבלה מזמן. היא אמרה לי זאת ביושר עוד לפני החתונה, ואני לא באמת התייחסתי לזה ברצינות. מי בכלל חושב על ילדים בגיל עשרים ומשהו? החלטנו לחיות בשביל עצמנו, כך לפני עשר שנים.

ועכשיו היא נאלצה לקבל אל ביתנו ילד זר לחלוטין עבורה. לא הייתה ברירה. למסור אותו לבית ילדים דבר כזה אמיר לעולם לא היה מאפשר, וגם נועה לא הייתה מעיזה להעלות זאת בפניו.

היא ידעה שלא תצליח לאהוב אותו באמת, ובטח שלא תהיה לו תחליף לאמא. הילד, עומר, היה חכם ובוגר לגילו, ונועה החליטה להגיד לו את הכל בפנים.

עומר, איפה אתה מעדיף לגור אצלנו או בבית ילדים?

אני רוצה לחיות בבית שלי, לבד.

אבל אתה רק בן שבע, לא יאפשרו לך. אתה צריך לבחור.

אז אצל הדוד אמיר.

בסדר, תעבור אלינו, אבל אני רוצה לומר לך דבר אחד אני לא אוכל להיות לך אמא ולא אצליח לאהוב אותך באמת, אבל אעשה הכל לדאוג לך ואתה לא צריך להיעלב. כאן יהיה לך בכל מקרה טוב יותר מאשר בבית ילדים.

סידרו חלק מהבירוקרטיה והצלחנו לחזור סוף סוף הביתה.

נועה החליטה שאחרי השיחה הזאת היא כבר לא חייבת להעמיד פנים. היא דאגה, ניקתה, עזרה בשיעורים, אבל לא השקיעה רגשות. את הלב שלה שומרת לעצמה.

ועומר, הקטן, היה מודע לכך שהוא לא אהוב. כדי שלא יחזירו אותו לבית הילדים, השתדל להתנהג בצורה הטובה ביותר.

הבית. נתנו לו את החדר הקטן ביותר. צריך היה לשפץ ולעצב אותו מחדש עבור הילד.

לא סבלתי את התהליך, אבל נועה דווקא נהנית ממנו. בחירת טפטים, ריהוט, קישוטים הכל עניין אותה. ואומנם בילדים היא לא התאהבה, אבל על כסף לא חוסכת. החדר יצא יפהפה.

עומר היה מאושר! רק חבל שאמא שלו לא יכולה לראות. הלוואי ונועה הייתה מצליחה לאהוב אותו. היא טובה, נדיבה, אבל פשוט לא אוהבת ילדים.

הרבה לילות לפני השינה, עומר חשב על זה.

הוא ידע להעריך ולהתלהב מכל דבר. לונה פארק, גן חיות, מופעים התלהבותו הייתה כל כך כנה, עד שנועה החלה בעצמה ליהנות מהטיולים הקטנים האלה. אהבה לסקרן אותו, לראות את התגובה שלו.

באוגוסט תכננו חופשה על הים שתמיד חלמנו עליה נועה ואני. עומר היה אמור להישאר אצל בת דודה קרובה לעשרה ימים.

אבל כמעט ברגע האחרון, נועה שינתה את דעתה. לפתע רצתה מכל הלב שעומר יראה את הים. הופתעתי מהשינוי, אבל בלב ידעתי שאני שמח. נקשרתי מאוד לילד הזה.

ועומר, כמעט מאושר! רק שיאהבו אותו. אבל לפחות יראה ים.

החופשה הצליחה. הים היה חמים, הפירות טעימים, מצב הרוח מצוין. אבל כמו כל דבר טוב זה נגמר, והשגרה חזרה.

שוב עבודה, בית, בית ספר. אבל משהו השתנה. הייתה תחושה חדשה באוויר של חיים, של אושר קטן, אולי ציפייה לנס.

ופתאום הגיע הנס. נועה חזרה עם חיים חדשים מהים. איך זה קרה אחרי שנים שבהן נמנענו מקומות כאלה לא ידענו.

נועה לא הייתה בטוחה מה לעשות. לספר לי? להחליט לבד? מאז שעומר הצטרף אלינו, לא בטוח שאני כבר נגד ילדים. אני אהבתי בהתעסקות איתו, לקחת אותו איתי לכדורגל, להעביר איתו זמן.

פעם אחת, נועה עשתה כבר משהו גדול אבל להתמסר שוב, זה כבר היה קשה. היא לקחה החלטה בעצמה.

נועה ישבה במרפאת נשים דווקא, ואז הגיע טלפון מהבית ספר עומר פונה באמבולנס בחשד לדלקת תוספתן. טוב, הכל נדחה.

היא רצה לבית החולים. עומר שכב על מיטה, חיוור ורועד. כשראה אותה, פרץ בבכי.

נועה, בבקשה אל תלכי. אני פוחד. תסכימי להיות אמא שלי לפחות היום? רק יום אחד, אני לא אבקש יותר אף פעם!

הוא נאחז ביד שלה בכל כוחו, הדמעות שטפו אותו. הלב שלי נשבר לראות אותו במצב הזה. אף פעם לא ראיתי אותו בוכה ככה לבד מהלוויה.

עכשיו הוא נשבר ממש.

נועה הצמידה את ידו ללחיה.

עומר שלי, תחזיק מעמד עוד קצת. יעבור הרופא, הכל יהיה בסדר. אני כאן, לא עוזבת אותך.

אלוהים, כמה אהבה אותו באותו רגע! הילד הזה, בעיניים הבורקות הכי יקר לה בעולם.

צ׳יילדפרי איזו שטות. בערב היא תספר לי הכל על התינוק שיבוא. את ההחלטה קיבלה כשלחץ לה את היד והכאבים כבשו אותו.

עברו עשר שנים.

היום נועה חוגגת יום הולדת 45. יהיו אורחים, ברכות. בינתיים, עם כוס קפה, נזכרת בזמן שחלף.

כמה מהר זה קרה… עברו הנעורים, נעורים. היא הפכה אישה, אמא לשני ילדים נהדרים. עומר כמעט בן שמונה עשרה, וסופיה בת עשר. אין לה חרטות.

אם כי, לפעמים היא מצטערת מאוד על אותן מילים של חוסר אהבה. כמה רצתה שעומר ישכח, לא יזכור ולא אזכור.

מאז אותו יום בבית החולים, ניסתה שוב ושוב לספר לו כמה היא אוהבת אותו. אם זוכר את ההודאות הראשונות שלה היא לא העזה לשאול.

החיים לימדו אותי אהבה לא תמיד מגיעה ברגע, אבל היא יכולה לפרוץ בכל יום, מכל תחושה קטנה. והכי חשוב לא לפחד לתת לה מקום בלב.

Add a comment

Oksana, ¿estás ocupada? – preguntó su madre asomándose a la habitación de su hija. – Un momento, mamá. Ahora envío el correo y te ayudo – respondió ella, sin levantar la vista del ordenador. – Falta mayonesa para la ensaladilla. No he calculado bien. Y también se me olvidó el eneldo. ¿Podrías ir un momento al súper, antes de que cierre? – Vale. – Perdona que te moleste, ya llevas el peinado hecho… Este jaleo de la Nochevieja me tiene con la cabeza como un bombo – suspiró la madre. – Ya está. – Oksana cerró el portátil y se giró hacia ella –. ¿Qué decías? Se puso las botas y el abrigo, pero no el gorro para no estropear el peinado. La tienda estaba en el portal de al lado, no le daba tiempo a congelarse. Había un ligero frío en la calle y caía una fina nevada, como una estampa de Nochevieja. En el súper casi no quedaba gente; sólo quienes se habían olvidado de algo en el último momento. De eneldo sólo quedaba un pack junto a perejil y cebolleta, bastante mustio. Oksana quiso llamar a su madre para preguntarle si servía o era mejor prescindir, pero se dio cuenta de que había dejado el móvil en casa. Tras pensarlo, cogió el manojo de hierbas, eligió la última mayonesa de la estantería medio vacía, pagó y salió a la calle. No llevaba ni cinco pasos cuando un coche giró la esquina y la deslumbró con los faros. Oksana se apartó de un salto. El tacón de la bota patinó sobre una placa de hielo cubierta de nieve, torciéndose el pie, y cayó de bruces en la acera. El bolso salió disparado… Intentó levantarse: el tobillo le ardía de dolor y se le llenaron los ojos de lágrimas. Nadie alrededor, sin móvil. ¿Qué hacer? No oyó a la puerta del coche cerrarse suavemente tras ella. – ¿Se ha hecho daño? – Un joven se inclinó sobre ella –. ¿Puede levantarse? Déjeme que le ayude – y le tendió la mano. – Creo que me he roto el pie por su culpa. Os ponéis a circular por aquí y convertís la calle en una pista de patinaje… – le espetó Oksana, con voz llorosa, ignorando su mano. – La culpa es tuya. ¿A quién se le ocurre ir con tacones de noche? – ¡Pues vete a paseo! – replicó Oksana sollozando. – ¿Y vas a quedarte aquí sentada hasta mañana? Venga, que no mato chicas guapas. ¿Dónde vives? – Ahí – señaló Oksana el portal vecino. El chico se marchó, pero al poco escuchó el motor del coche, que dio marcha atrás y se paró a su lado. – Ahora le ayudo a incorporarse, no pise ese pie. Un, dos, tres – y, antes de protestar, ya la había levantado de un tirón y apoyado en una pierna. En la otra, no podía ni apoyar el dedo. – ¿Puede sostenerse? – preguntó él, abriendo la puerta del coche –. Agárrese de mí y siéntese. – ¡Mi bolso! – gritó Oksana al caer en el asiento. Él recuperó el bolso y lo puso en la parte de atrás. En el portal la ayudó a bajar y la cogió en brazos, cerrando de un golpe la puerta del coche con el pie. Delante de la puerta preguntó: – ¿Tienes llaves? ¿Hay alguien en casa? – Mamá. – Marca el código y dile que te abra. Como no había ascensor, tuvo que llevarla a pulso hasta el tercer piso. Oksana se agarró a su cuello, escuchando la respiración agitada del joven; veía cómo el sudor le bajaba por la sien bajo la mortecina luz del rellano. “Así aprenderá a no correr con el coche”, pensó Oksana vengativa. – Déjeme aquí, sigo sola – pidió ante su puerta. El joven, sin decir nada, sólo respiraba fuerte. La puerta se abrió de repente y apareció su madre. – Oksana, ¿pero qué ha pasado? Él avanzó sin contemplaciones y la dejó en el suelo, pidiendo: – ¿Puede traer una silla? – a la madre, que se pegó a la pared asustada. Oksana se sentó con el pie en alto; el joven se arrodilló ante ella. – ¿Pero de qué va esto? – protestó la madre. Él, sin hacerle caso, le sujetó el pie y desabrochó bruscamente la bota. Oksana gritó de dolor. – ¡¿Pero qué hace?! ¡Le duele! – ¡Voy a llamar a una ambulancia! – dijo la madre. – Es sólo un esguince. Soy médico. Tráigame hielo, rápido – ordenó él. La madre, sin rechistar, trajo un pollo congelado de la cocina. – Póngaselo en el tobillo – indicó el joven, se levantó y fue a la puerta. – ¿Se va? – preguntó Oksana asustada. – Bajo al coche a por una venda elástica y de paso le traigo el bolso – contestó él, saliendo. – ¿Le has dejado el bolso en su coche? ¿Quién es ese? – le preguntó bajito la madre, aplicándole el frío en el tobillo y ayudándola a contener el llanto. – Salió de la nada con el coche y me caí. Me trajo a casa. No sé más… – ¿No será un ladrón? A lo mejor se lleva tu bolso con la tarjeta, el dinero, y las llaves. ¿Llamamos a la policía antes de que se escape? – ¿Qué policía, mamá? Si quisiera robarme, me habría dejado tirada. Nos ha traído a casa… La madre dudaba cuando sonó el portero automático. – Es él. Abre, por favor, mamá – rogó Oksana. Él entró, le devolvió el bolso, se arrodilló sobre su chaqueta y advirtió: – Va a doler. Hay que colocar el tobillo. Sujétese al asiento. Le cogió el pie, lo dobló… Oksana gimió de dolor. – Creo que algo se quema – dijo mirando a la madre, que corrió a la cocina. En ese instante recolocó el tobillo y Oksana vio las estrellas de dolor. – Ya está, pasará pronto. No pisar varios días – dijo, poniéndose la chaqueta. – Gracias, disculpe por lo que pensé – atinó a decir la madre –. ¿Quiere quedarse a cenar? Es Nochevieja y no llegará a casa. Tengo todo listo… El joven dudó y aceptó. Ayudó a Oksana a llegar al sofá, donde ella, pese al dolor, disfrutaba de su cercanía y de apoyarse en él. – Gracias – murmuró ella. – No hay de qué, fue culpa mía. – No fue culpa tuya, yo me aparté sola. ¿Cómo te llamas? – Valerio. ¿Nos tuteamos? – De acuerdo. ¿Eres médico de verdad? – Cirujano. Iba a comprar algo… – ¿Tienes mujer? – Se marchó hace seis meses. Se cansó de mis guardias, se fue con mi hija a su madre. – Yo debo de parecer fatal… – Al revés – sonrió él. Así recibieron juntos el Año Nuevo los tres. Y ya sabes: como lo recibes, así lo vives. Cuando Valerio se marchó, Oksana no podía dormir. Sentía aún el abrazo de Valerio, recordaba su roce, cómo la llevó en brazos… Por la mañana pudo andar. El tobillo aún hinchado, pero podía caminar. Se le iluminó la cara cuando Valerio vino a revisarla. – ¿Puedes apoyar? – Ayer pasamos al tuteo. Sí, puedo – respondió ella. – ¿Un té? – ofreció la madre. – En otra ocasión. Tengo guardia. – ¿Volverás? Valerio sonrió. A los dos meses, Oksana se mudó con él. – Ni siquiera está divorciado. ¿Y si vuelve la esposa? – protestaba la madre al verla hacer la maleta. – No volverá, ya tiene a otro. Fue un año feliz, aunque Oksana le veía poco: guardias, trabajo, visitas a la hija y encuentros con la ex. Celos, pero felicidad. Pasó el año. Valerio seguía sin divorciarse. Sólo eso ensombrecía la dicha. Su madre le instaba a aclarar las cosas, pero Oksana retrasaba la conversación… La Nochevieja siguiente preparaba la cena, el vestido, la mesa… Valerio recibió una llamada. – Tengo que ir, la niña me espera, está llorando… – Pero quedan menos de tres horas para las campanadas… – Vuelvo enseguida – prometió. Oksana lo esperó vestida, todo listo. Las horas pasaban, él no respondía los mensajes. Sola, apagó las velas del salón. Recordó a la vecina del primero, una anciana siempre sola. Preparó ensalada y tarta, bajó a su casa. La anciana, tras oír su historia, le contó la suya: de cómo perdió a su gran amor por orgullo y una mentira. – Si le quieres, perdónale, no le celes. Haz caso a tu corazón. No repitas mis errores – aconsejó la anciana. De regreso, Valerio no volvió hasta el día siguiente, diciendo que la ex le había drogado: – ¿Por qué no te divorcias? ¿Aún la quieres? – No, sólo a mi hija. – Vámonos lejos, Valerio… – No puedo hablar. Luego. Te quiero. Oksana se acurrucó junto a él, recordando las palabras de la anciana. “Te quiero. Esa palabra no lo dice todo. Te quiero. Pueden decirse de mil formas. Pero yo te quiero…” Annie Hall «Cuando se ama, se puede perdonar todo… Menos una cosa: dejar de amar»

Carmen, ¿estás ocupada? preguntó mi madre asomándose

הסיפור שלי לא דומה לאחרים: חמותי ידעה שבעלה בוגד בי עם השכנה, והסתירה ממני את האמת. גיליתי כשאותה שכנה נכנסה להריון ואי אפשר היה להסתיר עוד את הבגידה. במשך שש שנים הייתי נשואה, עבדנו וחיינו יחד בלי ילדים, וקיוויתי שאנחנו משפחה אמיתית — אפילו כל יום ראשון הלכנו לארוחה אצלו בבית; עזרתי במטבח, הרגשתי שייכות. אף פעם לא העליתי בדעתי שאנשים שמסתכלים לי בעיניים באותה ארוחה, מסתירים סוד כזה. השכנה הייתה סביבם כל הזמן — לא עוד אחת מהבניין, אלא ממש קרובה, כמעט כמו בת משפחה. חמותי תמיד הגנה עליה ונתנה לה עדיפות, אפילו יותר מאשר לי. בעלִי תמיד היה “זמין” בשבילה, אבל לא חשבתי על חוסר נאמנות, כי גדלתי במשפחה של ערכים. רק חודשים לפני שהכול התפוצץ, התחלתי להרגיש שמשהו מוזר: בעלי היה לא נוכח, תמיד אצל ההורים או “עסוק”. לא עקבתי ולא חשדתי בו, אבל חמותי הפכה לקרירה, מרוחקת, כמעט אשמה. ואז קיבלתי שיחת טלפון מהדודה של בעלי: “את יודעת שהשכנה בהריון? והוא האבא.” התברר שזה “סוד של כולם”. כששאלתי את בעלי — הוא לא הכחיש: הסיפור נמשך שנה, וחמותי ידעה כל הזמן. הלכתי אליה ושאלתי למה הסתירה ממני. היא אמרה “רציתי להימנע מסקנדל — חשבתי שהוא יסדר את זה”. הבנתי שמעולם לא הגנו עליי, רק השתמשו בנוחיותי. אחרי שנפרדנו, חתמתי על הגט, השכנה עברה לאמא שלה, וחמותי לא דיברה איתי יותר. נשארתי לבד, לא רק בלי בעל, אלא גם בלי משפחה שחשבתי שיש לי — והכי כואב, זו לא הייתה רק בגידה רומנטית אלא בגידה קבוצתית, של כל הבית. חמותי לא ששברה אותי ברגע האמת, אלא בכל חיבוק ובכל “הכול בסדר” כשידעה שבנה עושה לי ילד עם אישה אחרת. למדתי שבגידה של בן זוג אפשר לשרוד, אבל בגידה של כל שולחן המשפחה — זה משנה אותך לתמיד. ❓ מה דעתכם: אם משפחת בן הזוג יודעת שהוא בוגד ושותקת — הם שותפים לבגידה, או שזה לא עניינם? מה הייתם עושים במקומי?

תקשיבי רגע, יש לי סיפור שגם אני עדיין לא מאמינה שקרה לי.

017

Tras las vacaciones, Igor no volvió a casa — ¿Y el tuyo? ¿No da señales, no llama ni escribe? — Nada de nada, Vera, ni a los nueve días ni a los cuarenta ha aparecido — bromeaba Luda, ajustándose el delantal de faena sobre su amplia cintura. — Pues habrá que pensar lo peor, o que se ha perdido por ahí — asentía la vecina con gesto compasivo —. Ánimo, mujer. ¿La policía tampoco contesta a tus preguntas? — Todos callan, Verita, como peces en ese gran mar. — Vaya… qué destino. A Ludmila aquella charla le pesaba demasiado. Agarró la escoba con la otra mano y siguió barriendo las hojas caídas frente a su casa. Corría el final de un interminable otoño de 1988. El caminito, recién limpia, se llenaba enseguida de hojas y Luda volvía a empezar una y otra vez. Habían pasado tres años desde que Ludmila Gulkina se jubiló y pudo disfrutar de un descanso muy merecido. Pero el mes pasado tuvo que buscar trabajo de portera en el ayuntamiento, porque el dinero no alcanzaba y no pudo encontrar otra cosa mejor. Y eso que vivían como cualquier otra familia soviética. Ni bien ni mal; simplemente, como todos. Trabajaban, criaban a su hijo. El marido de Ludmila no bebía demasiado, sólo en fiestas, y en el trabajo lo respetaban, era formal. Nunca se supo de líos de faldas. Ella, por su parte, toda la vida trabajando de enfermera en el hospital y había recibido varias menciones honoríficas. El marido se fue de vacaciones al mar y nunca regresó. Ludmila no se inquietó al principio; pensó que, si no daba señales, sería porque todo iba bien. Pero al no aparecer en la fecha prevista, empezó a buscarlo: llamó a hospitales, a la policía, incluso a la morgue. Al hijo, que cumplía el servicio militar, le mandó primero un telegrama; luego consiguió localizarle por teléfono. Entre los dos averiguaron que el marido había salido del hotel, pero nunca tomó el tren de regreso. Desapareció. Y otra vez a llamar hospitales y morgues. En el trabajo del marido tampoco sabían nada: nuestro deber era darle las vacaciones a un trabajador ejemplar, decían, de ahí en adelante, no nos metemos en líos familiares: si no aparece a tiempo, lo despedimos por ausencias injustificadas. Ludmila quería ir a buscarlo, pero el hijo la convenció: — ¿Y qué vas a hacer tú allí? Si me dan una semana libre, iré yo; al fin y al cabo, con uniforme de militar será más fácil moverme. Ludmila se calmaba poco; buscaba cualquier cosa para ocupar la mente. Volvía a la policía como quien va a trabajar, ahora con menos nervios pero sin noticias. Incluso empezó a trabajar para no estar sin hacer nada. Barrer y estar entre gente le ayudaba a aguantar. Pero en casa, por las noches, se venía abajo. Se lamentaba por su destino y por las pruebas que la vida la obligaba a afrontar ya mayor. Lo peor era la incertidumbre. Igor apareció un día ante Ludmila igual de misteriosamente como desapareció. Vestía el mismo traje azul oscuro con el que se fue de vacaciones, sin maleta ni bolsa. Solo estaba allí, con el cuello del abrigo levantado y las manos en los bolsillos, mirando cómo Luda barría el patio. Ella ni siquiera lo vio al principio, ni cuánto tiempo llevaba allí parado, hasta que el hijo la llamó: — Igor, Pedro… Ludmila soltó la escoba y corrió. Abrió los brazos como un ave regresando a su hogar y con un salto se abrazó al marido. Igor, al rato, también abrazó a su mujer. — ¡Venga, vamos para casa! — se quejó el hijo, sin mucho entusiasmo. La madre captó el tono seco en su paso al caminar. — Pedro, déjame que te abrace, desde primavera que no te veo — la madre le dio alcance. — Sí, sí. Vamos, que hace frío. — ¿Por qué no avisaste, Igor? Podría haberme preparado, aquí todo está patas arriba. — Mamá, no vengo por pasteles. Te lo prometí. Aquí estoy. La mujer miró al marido, luego al hijo; después de todo lo que había pasado, se sentía aturdida. Vivo, sano. Solo quería darles de comer y dejarlos descansar. Igor estaba callado. — Mamá, siéntate de una vez. Pero Luda no paraba por la cocina, entre platos y tazas. — Mamá, encontré a papá con otra mujer. Luda se volvió al hijo y clavó la mirada en su esposo. Él seguía allí sentado, con las manos entrelazadas sobre las rodillas y la cabeza baja. Parecía un niño travieso, flaco y sombrío, resistiéndose a admitir su culpa. — ¿Con otra mujer, qué ha pasado, Igor? Todo lo que Ludmila había imaginado era una desgracia: un robo, sin dinero para el billete, una paliza, el pobre vagando de pueblo en pueblo buscando cómo sobrevivir. — No regresó, se quedó a vivir con Olga Zubova en una casita frente al mar. No quería volver. Ludmila parpadeaba sorprendida. — ¿Cómo que no querías volver? — Pues eso, no quería. Me di cuenta de que no vivía como quería — empezó él, subiendo el tono —. Me faltaba vida. Fábrica-trabajo, trabajo-fábrica. La finca los fines de semana. Pero nada de libertad. — ¡Ah, la libertad! — Luda se puso colorada de rabia. — ¿Y por qué traes aquí ese trozo de libertad, hijo? ¿Querías humillarme trayendo a este hombre? ¿No hubiera sido mejor decir que estaba en la morgue? Yo lo esperaba aquí, ingenua, con ojos llorosos, mientras él vivía con otra… — Mira, Luda… Quizá yo quería empezar de cero. — No, Igor, no — le gritó ella, fuera de sí —. No querías empezar de cero nada, sino que el sol de ese sur te nubló la cabeza y huiste como el peor de los hombres para esconderte con otra. Un hombre de verdad vuelve, se divorcia y luego, si quiere, rehace su vida. Pero sería honesto primero con los demás y después consigo mismo. ¡Fuera! ¡No quiero verte! Igor se fue al pasillo y entró en la habitación. — ¡No, no, así no! ¡Vete como si no hubieras vuelto! ¡No puedo, no quiero! — gritó Ludmila, al borde del colapso. — Papá, vete — Pedro estaba ya en el pasillo. No volvió a ver a Igor hasta pasadas dos semanas. Ella barría la entrada de casa, apartando el agua que había dejado la lluvia. Él apareció al comienzo de la calle, con un abrigo viejo y un gorro ridículo. — Luda — dijo él, repitiendo su nombre en voz más alta. Ella levantó la cabeza y lo miró con la mirada vacía. Él había roto todos los lazos y, aunque podía perdonarlo, ya no podía acercarse ni abrazarlo. Igor se acercó solo. — Me he quedado. He vuelto a la fábrica, aunque no me admiten de encargado, sólo de peón. ¿Me dejas entrar? Ludmila se apoyó en la escoba, y le respondió: — ¡Claro que sí! Pero para firmar los papeles del divorcio, con urgencia. — ¿No me has perdonado? Lo entiendo. — Si lo entiendes, ¿para qué has venido? — Cuando me fui, Olga me advirtió: si te marchas no cuentes conmigo de vuelta. Así que he regresado, Luda, he regresado. — Ja, ja, ja. Ni allá ni aquí te quieren ya, Igor. Porque hombres así no los necesita nadie. Y has vuelto porque fue mi hijo el que te obligó; él no se iría de allí sin ti, por eso volviste. Ve, haz tu vida, pero no me molestes más. ¡Déjame trabajar! Y le barrió varias veces los zapatos con la escoba. Ludmila se volvió, barriendo la calle con rabia. Cinco minutos después miró por encima del hombro y vio que Igor ya no estaba. Incluso suspiró de alivio. Temía que si se quedaba, al final lo acabaría perdonando… Aunque a quienes hieren por la espalda, siempre hay quien los defiende.

Diario de Lucía Gutiérrez, otoño de 1988 Villa del

אמא שלי בת 89. לפני שנתיים עברה לגור אצלי. כל בוקר אני שומעת אותה מתעוררת סביב 7:30, מדברת בשקט עם החתולה המבוגרת שלה ומאכילה אותה. אחר כך מכינה לעצמה ארוחת בוקר ומתיישבת במרפסת השמש עם כוס הקפה שלה עד שהיא “מתעוררת באמת”. לאחר מכן היא לוקחת את המגב ועוברת על כל הבית (בערך 240 מטר רבוע) — לדבריה, זו האימון היומי שלה. אם היא במצב רוח טוב, היא גם מבשלת משהו, מסדרת את המטבח או עושה התעמלות שגרתית. בצהריים מגיע “טקס הטיפוח” שלה, שתמיד משתנה. לפעמים היא עוברת על הארון העצום שלה — יקר, כמעט כמו אוסף מוזיאוני. חלק מהבגדים היא נותנת לי, חלק לאחרים ואפילו מוכרת — ממש אשת עסקים. אני אומרת לה לא פעם: – אמא, אם היית משקיעה את הכסף הזה, היום היית חיה בעושר! היא צוחקת: – אני אוהבת את הבגדים שלי. וחוץ מזה, יום אחד הכל יהיה שלך. לאחותך, המסכנה, אין שום טעם. כדי להתאוורר, אנחנו הולכות בערך חמש פעמים בשבוע שלושה קילומטרים מסביב לאגם. פעם בחודש יש לה “ערב נשים” עם חברות. היא קוראת הרבה ומנבורת ללא הרף בספרייה שלי. כל יום היא מדברת בטלפון עם אחותה בת ה-91 שגרה בסן דייגו ומגיעה לבקר אותנו פעמיים בשנה. (אגב, דודה שלי עדיין עובדת כרואת חשבון ללקוח פרטי.) חוץ מהחתולה, השמחה הגדולה שלה זו הטאבלט שנתתי לה בחג המולד האחרון – קוראת עליו כל דבר על סופרים ומלחינים שהיא אוהבת, מאזינה לחדשות, רואה בלטים, אופרות ועוד המון דברים. בחצות אני לעיתים שומעת אותה אומרת: – אני חייבת כבר ללכת לישון, אבל ביוטיוב קפץ לי פתאום פאברוטי. היא ואחותה באמת זכו בלוטו הגנטי, אבל אמא שלי מתלוננת: – אני נראית נורא! אני משתדלת לעודד אותה: – אמא, בגיל שלך רוב האנשים כבר היו בעולם הבא.

אמא שלי בת 89. לפני שנתיים עברה לגור אצלי.

069

— ¡¡Qué harta estoy de ti!!!… Que si como mal…, que si visto mal…, que si todo lo hago mal!!! — gritó Pablo, perdiendo los nervios. — ¡Tú no sirves para nada!!!… ¡Ni siquiera ganas un sueldo decente! … Y en casa nunca ayudas a nada… — lloró Marina desconsolada, — … Y tampoco hay niños… — añadió en voz muy baja. Belka, una gata blanquiroja de unos diez años, subida encima del armario, observaba en silencio la enésima “tragedia” familiar. Ella sabía, sentía de verdad, que mamá y papá se querían, y mucho… Así que no entendía por qué decían palabras tan amargas que solo conseguían hacer daño. Mamá, llorando, se fue corriendo a su habitación, y papá empezó a fumarse un cigarrillo tras otro. Belka, viendo cómo su familia se rompía, pensó: “Hace falta felicidad en casa… y la felicidad son los niños… hay que conseguir niños de alguna parte…”. Belka no podía tener gatitos — hacía tiempo que la habían esterilizado, y a mamá los médicos le decían que sí podría, pero algo siempre fallaba… Por la mañana, cuando los padres salieron a trabajar, Belka por primera vez se escapó por la ventana y fue a visitar a la vecina Pata para pedirle consejo. — ¡Pero para qué niños! — refunfuñó Pata —, mira los míos, ¡cuando vienen los niños de la casa me escondo! Si no me llenan el hocico de pintalabios, me achuchan tanto que no puedo ni respirar. Belka suspiró: — Nosotros necesitamos niños de verdad… Pero, ¿dónde encontrarlos…? — Pues mira, la callejera Misi ha tenido camada… cinco son… — respondió pensativa Pata — elige tú… Belka, temblando de miedo y saltando de balcón en balcón, bajó a la calle. Pasó nerviosa entre los barrotes de una ventana al sótano y llamó: — ¡Misi, sal un momento, por favor! Desde el fondo del sótano se oyeron unos chillidos desesperados. Belka se arrastró, mirando a todos lados, y rompió a llorar bajito. Bajo un radiador, sobre la gravilla, cinco minúsculos y ciegos gatitos tanteaban el aire buscando a su madre y la llamaban sin parar. Belka, al olfatearlos, entendió que Misi llevaba, al menos, tres días sin aparecer y los niños estaban hambrientos… Belka, a punto de llorar, con sumo cuidado y decisión, llevó uno a uno a los gatitos hasta el portal. Intentando que no se escapasen los hambrientos y llorones gatitos, se tumbó junto a ellos, esperando angustiada a que regresasen papá y mamá. Pablo, que recogió a Marina del trabajo en silencio, llegó de la misma forma a casa. Al subir al portal, se quedaron de piedra: allí en el rellano estaba Belka (que jamás había salido sola a la calle) tumbada, y cinco gatitos de todos los colores intentaban mamar de ella, maullando. — ¿Pero esto qué es…? — balbuceó Pablo, desconcertado. — Un milagro…, — respondió Marina, y cogiendo a la gata y los gatitos en brazos, subieron corriendo a casa… Pablo, mirando la caja con los pequeños, preguntó: — ¿Y qué hacemos ahora? — Los alimentaré con biberón… Cuando crezcan, se los daré a mis amigas… — contestó Marina en voz baja. Tres meses después, Marina, todavía incrédula ante la noticia, acariciaba a la “manada” mientras repetía una y otra vez mirando al vacío: — Esto no puede ser…, esto no puede ser… Pero luego, tanto ella como Pablo lloraron de alegría, él la levantó en brazos, y los dos hablaban y hablaban sin parar… — ¡No he construido esta casa para nada!… — ¡Sí, al aire libre el niño estará genial!… — ¡Y los gatitos, que corran por el patio!… — ¡Aquí cabemos todos!… — ¡Te quiero!… — ¡Y yo a ti, muchísimo!… La sabia Belka se secó una lágrima: la vida, por fin, vuelve a sonreírles…

¡No puedo más contigo! Ni comes bien, ni te vistes