אני כל כך רוצה הביתה, בני פטרוביץ’ יצא למרפסת, הדליק סיגריה, והתיישב על שרפרף נמוך. גוש מר נתקע לו בגרון וניסה להתאושש, אבל ידיו רעדו בבגידה. האם אי פעם חשב שיגיע יום שבו לא יהיה לו מקום בבית שלו עצמו? — אבא! אל תעלב ואל תתעצבן! — רצה למרפסת לריסה, בתו הבכורה של ויקטור פטרוביץ’. — אני לא מבקשת הרבה… תן לנו את החדר שלך וזהו! אם לא אכפת לך ממני, תחשוב לפחות על הנכדים שלך. הילדים כבר צריכים ללכת לבית הספר, אבל הם עדיין חולקים איתנו חדר אחד… — לורה, אני לא אלך לבית אבות, — אמר הקשיש בשלווה. — אם אתם כבר לחוצים בדירה שלי, תעברו לגור אצל אמא של מיכאל. היא גרה לבד בדירה שלושה חדרים. יהיה חדר בנפרד לך ולילדים. — אתה יודע שאני אף פעם לא אצליח להסתדר איתה באותה דירה! — צעקה הבת וטרקה את דלת המרפסת בכוח. פטרוביץ’ ליטף את כלבו הזקן, ששירת אותו ואת אשתו בנאמנות שנים רבות, ונזכר באשתו האהובה, נַדְיָה, ודמעות עלו בעיניו. תמיד היה בוכה כשהיה נזכר בה. היא נפטרה לפני חמש שנים, והשאיר אותו בודד. מאז הרגיש עצמו יתום מוחלט. כל חייהם הלכו יחד כתף אל כתף, איך היה יכול לדמיין שבתו ונכדיו יגרמו לו להזדקן לבד? את לריסה גידלו באהבה ובטוב לב, ניסו להנחיל לה ערכים טובים, אבל כנראה משהו פספסו… הבת הפכה לאישה קשה ואגוצנטרית. הכלב, ברסקי, ילל חרש ושכב לרגלי בעליו. הוא הרגיש את מצוקתו של הקשיש וסבל מכך שגם לו רע. — סבא! אתה בכלל לא אוהב אותנו? — נכנס הנכד בן השמונה לחדר. — מה פתאום… מי אמר לך דבר כזה? — הופתע הסב. — למה אתה לא רוצה לעזוב אותנו? אתה מתקמצן על החדר בשבילי ובשביל קוסטה? למה אתה כזה קמצן? — הילד הביט בו בזלזול ובכעס. ויקטור ניסה להסביר אך הבין שהילד מדבר בקולה של בתו. כנראה לריסה כבר הספיקה להסיט אותו נגדו. — טוב. אני אלך, — אמר הקשיש בקול כבוי. — אתן לכם את החדר. הוא לא הצליח להישאר עוד בדירה הזו. הרגיש שכולם הפנו לו עורף — מהחתן שלא דיבר איתו עד לנכד שצייר אותו כמי שלקח ממנו את החדר. — אבא! באמת תסכים? — קפצה לריסה בהתרגשות. — כן, — ענה בשקט. — תבטיחי לי שלא תפגעי בברסקי. אני מרגיש כמו בוגד… — תפסיק, נטפל בו, נטייל איתו הרבה, ובסופי שבוע נבוא לבקר אותך עם ברסקי, — הבטיחה הבת. — מצאתי לך את הפנסיון הכי טוב, תראה כמה תאהב אותו. יומיים אחר כך פטרוביץ’ עבר לבית אבות. התברר שלריסה כבר סידרה את הכל מראש, וחיכתה רק שיסכים. כשנכנס לחדר מחניק, מלא טחב ופשפשים, הצטער על החלטתו. לריסה שיקרה — במקום פנסיון פרטי זה היה בית אבות רגיל, מלא אנשים מתוסכלים ואומללים. אחרי שהתמקם, ירד למטה ונשאר קרוב לבכות. צפה בזקנים חסרי אונים, ונבהל מהעתיד שמחכה לו. — חדש פה? — שאלה גברת מבוגרת וחביבה והתיישבה לידו. — כן…, — נאנח. — אל תתייסר יותר מדי… גם אני בכיתי ובסוף התרגלתי. אני ולנטינה. — ויקטור, — הציג את עצמו. — גם אותך הילדים שלחו לכאן? — לא. אחיין. לא היו לי ילדים, נתתי לו את הדירה, כנראה מהר מדי. הוא השתלט, אני כאן. לפחות לא זרק אותי לרחוב… שוחחו עד מאוחר, נזכרו בימים הטובים ובבני זוג שאינם. למחרת טיילו שוב אחרי ארוחה דלה. האישה הזו הוסיפה שמחה ושינוי לחייו של פטרוביץ’. הוא העדיף להיות בחוץ, רחוק מהחדר ומאוכל הירוד, ואכל רק כדי לא ליפול מהרגליים. פטרוביץ’ המתין לבתו. קיווה שתתגעגע, תבין ותיקח אותו הביתה. אבל הזמן חלף והיא לא באה. יום אחד ניסה להתקשר הביתה לשאול על הכלב — לא ענו. ולקע הפנימי, פטרוביץ’ פגש בשכן שלו, סטפן אילין. גם סטפן הבחין בו ורץ אליו. — הנה אתה! — קרא בהפתעה. — למה הבת שלך מספרת שעברת לגור במושב? מיד חשדתי, אתה לא תזרוק את ברסקי לרחוב. — על מה אתה מדבר? מה עם הכלב שלי? — אל תדאג, שמנו אותו בפנסיון, אף אחד לא ידע מה קרה. ראיתי את ברסקי מחכה ימים ליד הבניין, ואתה לא מגיע. פגשתי את לריסה ושאלתי עליה. היא אמרה שעברת לכפר, והיא מוכרת את הדירה ועוברת לגור עם בעלה. על הכלב אמרה שהוא כבר זקן ואתה לא רוצה לטפל בו. מה קורה בכלל? — שאל סטפן כשראה שפטרוביץ’ מחוויר. פטרוביץ’ סיפר לו הכל. על כך שויתר על הכל לטובת המשפחה, והכלב נזרק אף הוא מהבית. — אני כל כך רוצה הביתה, בני, — לחש הקשיש. — אני בדיוק מטפל במקרה דומה. אני עורך דין, עוזר לאנשים מבוגרים מול כאלה שלוקחים להם את הבית. אל תדאג, אתה עוד רשום כאן, נכון? — כן. אלא אם כן היא כבר החליפה אותי. לא יודע למה לצפות ממנה… — תתארגן, אני ממתין ברכב, — אמר סטפן. — אי אפשר לתת לזה לקרות! איזו בת עושה דבר כזה… פטרוביץ’ זריז אסף את חפציו, ירד למטה ופגש את ולנטינה — וליושקה, אני הולך. השכן שלי אומר שהבת שלי זרקה את הכלב שלי ומוכרת את הדירה. אלה החיים, — אמר. — איך זה יכול להיות? — נדהמה. — ומה איתי? — אל תדאגי, אחרי שאסדר הכל, אבוא לקחת גם אותך, — הבטיח. — תאמר דברים כאלה… למי אני כבר נחוצה? — אמרה בעצב. — סליחה, ממהרים. אל תתעצבי, אני מקיים את ההבטחה שלי. ויקטור פטרוביץ’ לא הצליח להיכנס הביתה. הדירה הייתה סגורה, לא היה לו מפתח. סטפן אסף אותו הביתה. בקרוב התברר שלריסה כבר לא גרה בדירה, עברה לכמה ימים לאמא של בעלה, והשכירה את הדירה. בזכות סטפן, הצליח הקשיש להחזיק בזכויותיו על הדירה. — תודה רבה, — הודה לסטפן. — אבל איך ממשיכים לחיות? היא לא תרד ממני… — יש רק דרך אחת, — אמר סטפן. — נמכור את הדירה, ניתן לה את החלק שלה ובכסף הנותר נרכוש לך בית קטן במושב. — נהדר! — שמח הקשיש. — זה הפתרון המושלם. כעבור שלושה חודשים עבר ויקטור פטרוביץ’ לביתו החדש. סטפן עזר לו בהכל, וגם הפעם סייע לו ולעמו, ברסקי. — בוא נעצור רגע במקום אחד, — ביקש פטרוביץ’. מרחוק ראה את ולנטינה. היא ישבה לבדה על הספסל שלהם והביטה בעצב. — וליה! — קרא לה. — אני וברסקי באים לקחת אותך! עכשיו יש לנו בית בכפר, אוויר נקי, דיג, פירות, פטריות, הכל ליד. רוצה לבוא? — חייך. — איך אלך? — התבלבלה. — פשוט קומי מהספסל ובואי איתנו, — צחק. — תחליטי! אין לנו פה מה לחפש. — טוב! תחכה לי עשר דקות? — חייכה בהתרגשות. — בטח שאחכה! — חייך. כנגד כל המזימות, הצליחו השניים להחזיר לעצמם את הזכות לאושר. הם הבינו שיש בעולם הרבה יותר טובים מרעים. ויקטור וולנטינה גילו זאת בעצמם — מבוגרים שנלחמו, והצליחו לבסוף למצוא שקט ואושר בחייהם…

אני כל כך רוצה הביתה, ילד שלי
ויגדור יצחקי יוצא אל המרפסת, מדליק סיגריה ויושב על שרפרף נמוך. הגוש המר מתקרב לו לגרון, הוא משתדל לשלוט בעצמו, אבל הידיים בוגדות בו ורועדות. מי היה מאמין שיום אחד לא יהיה לו מספיק מקום בדירה שלו עצמו…
אבא! אל תיקח ללב ואל תתעצבן! עולה למרפסת יפעת, הבת הבכורה של ויגדור. אני לא מבקשת הרבה… רק תשאיר לנו את החדר שלך וזהו! אם לא אכפת לך ממני, תחשוב לפחות על הנכדים שלך. הילדים עוד מעט מתחילים בית ספר, ובינתיים הם תקועים איתנו באותו חדר…
יפעת, אני לא הולך לבית אבות, אומר ויגדור בשקט. אם לכם ולילדים צפוף בדירה שלי, תעברו לגור אצל אמא של אלון. היא גרה לבד בדירה של שלושה חדרים. יהיה לכם ולילדים כל אחד חדר משל עצמו.
אתה יודע שאי אפשר לי להסתדר איתה באותה דירה! צועקת הבת, וסוגרת בעוצמה את דלת המרפסת.
ויגדור ליטף את מוישה, הכלב הזקן שלהם, שהיה נאמן לו ולאשתו כל השנים, ובקלות עולה לו דמעה כשהוא שוב חושב על נאוה ז״ל. היא נפטרה חמש שנים קודם, מאז נשאר לבד. הרגשת יתמות שלו רק התחזקה עם הזמן. כל החיים הלכו יחד, והנה עכשיו, עם בת ונכדים, מצפה לו בדידות נוראה.
את יפעת גידלו באהבה ובסבלנות, ניסו להנחיל לה ערכים. כנראה משהו בכל זאת התפספס… היא יצאה אגואיסטית, קרה ואטומה.
מוישה מתמלא געגועים, נשכב בשקט ליד רגלי בעליו ומבין שמשהו כואב לוויגדור.
סבא! אתה בכלל לא אוהב אותנו? נכנס לחדר עמית, הנכד בן השמונה.
מה פתאום… מי אמר לך שטויות כאלה? מגיב הסב בהפתעה.
למה אתה לא רוצה לעזוב אותנו? אתה רוצה להחזיק את החדר רק לעצמך? למה אתה כזה קמצן? הילד מביט בסבא הכועס ועצוב.
ויגדור מבין שהוא פשוט חוזר על המילים של יפעת. ברור שהבת הספיקה לדבר עם הילד.
בסדר. אני אעזוב, אומר הסב בקול כבוי. תקבלו את החדר שלי.
הוא כבר לא מסוגל להישאר באווירה הזו. הוא מבין שכולם שם כבר שונאים אותו, מהחתן שבקושי מדבר איתו, עד לנכד ששוכנע שסבא גזל לו חדר.
אבא! אתה באמת מסכים? שואלת יפעת, מרוצה ונלהבת.
כן, אומר ויגדור בשקט. תבטיחי לי שלא תזניחי את מוישה. אני מרגיש שאני בוגד בו…
די כבר! נטפל בו, נצא איתו המון פעמים בשכונה. ובסופי שבוע נבוא אליך, גם עם מוישה, מבטיחה הבת. מצאתי לך בית אבות הכי טוב בארץ, אתה תראה, יהיה לך שם טוב.
יומיים אחר כך ויגדור עובר לבית האבות. מסתבר שיפעת כבר סידרה הכול מראש וחיכתה רק שיסכים. בחדר חנוק מלא עובש ופשפשים, הסב מתחרט מהר. יפעת רימתה אותו כשתיארה תנאים נוחים. זה פשוט בית אבות עירוני, מלוכלך, שבו גרו אנשים בודדים ועצובים.
אחרי שסידר את החפצים, ירד לגינה, התיישב על הספסל וכמעט בכה. מביט בזקן האבודים לידו, חושב איך תיראה חייו עלובים עוד כמה שנים.
חדש פה? שאלה אישה מבוגרת ונחמדה שהתיישבה לידו.
כן…, נשף בכבדות.
אל תדאג כל כך… גם אני בכיתי בהתחלה אבל התרגלתי. קוראים לי רחל.
ויגדור, הציג את עצמו. גם אותך הילדים הביאו לכאן?
לא, את אחיין. לא היו לי ילדים, רציתי לתת לו את הדירה, אבל הוא הזדרז… לקח את הדירה ושלח אותי הנה. לפחות לא זרק אותי לרחוב…
דיברו עד הערב, נזכרו בזוגיות ובימים היפים שלהם. למחרת, מיד אחרי ארוחת בוקר, שוב יצאו לטייל.
האישה הזאת הפיחה קצת שמחה ושונות בחייו. ויגדור לא יכול לשהות בחדר, כל היום בחוץ. גם האוכל היה גרוע, אכל רק כדי להחזיק את עצמו.
חיכה לשיחה מיפעת. קיווה שתתחרט, תתגעגע ותביא אותו חזרה הביתה. אבל הזמן עבר והיא לא באה. פעם אחת ניסה להתקשר, לדעת מה שלומו של מוישה, אבל אף אחד לא ענה.
פעם אחת, בכניסה, פגש במקרה את השכן שלו, יונתן בלומנפלד. יונתן נתן בו מבט מופתע ורץ אליו.
מצאתי אותך! אמר. למה יפעת מספרת שעברת לקיבוץ ושהכלב ברח? ישר חשדתי שיש פה משהו מוזר. ידעתי שלא תזרוק את מוישה.
מה אתה אומר? לא הבין ויגדור. מה עם הכלב שלי?
אל תדאג, סידרנו לו מקום טוב במעון כלבים. אני לא יודע מה קרה אצלכם. יום אחד אני רואה את מוישה יושב לבד מתחת לבניין וסבא לא בסביבה. דיברתי עם יפעת, שאלתי אם הכל בסדר, היא אמרה שעברת לקיבוץ והיא מוכרת את הדירה ועוברת לבעלה. לגבי הכלב אמרה שהוא כבר זקן ואתה לא רוצה להתעסק איתו. מה קורה פה, ויגדור? שאל יונתן, כשראה כמה ויגדור חיוור.
ויגדור סיפר לו הכל. אמר שגם את חייו היה נותן, רק להחזיר את הגלגל אחורה ולא לטעות. חוץ מזה שיפעת שללה ממנו חיים נורמליים, גם את מוישה זרקה.
אני כל כך רוצה הביתה, ילד שלי, לחש הסב.
דווקא בשביל זה הגעתי לכאן. אני עורך דין, ועוזר לקשישים להגן על הזכויות שלהם. בדיוק עכשיו יש לי תיק כזה קבוצה שגזלה בית מזקן. אתה לא צריך לדאוג. לפי מה שהבנתי, לא יצאת מהדירה באופן רשמי? שאל יונתן.
לא. אלא אם היא עשתה משהו מאחורי הגב. אני כבר לא יודע למה לצפות.
תתארגן ותבוא לאוטו, אמר יונתן. אסור לתת לזה לקרות! כך לא מתנהגת בת.
ויגדור עלה מהר, אחז בתיק, וירד לסף המדרגות.
רחל, אני הולך. השכן שלי פה אומר שיפעת זרקה את הכלב שלי ומוכרת את הדירה. אלה החדשות, אמר.
איך זה קרה? נבהלה רחל. ומה איתי?
אל תדאגי, כשאגמור הכול, אבוא לקחת אותך, הבטיח ויגדור.
זה לא פשוט… מי ירצה אותי? אמרה בעצב.
אני חייב ללכת. אל תצטערי, אני אשמור על ההבטחה.
ויגדור לא הצליח להיכנס הביתה. הדלת הייתה נעולה ואין לו מפתח. יונתן לקח אותו אליו. התברר שיפעת כבר לא גרה שם, עברה לבית חמותה והשכירה את הדירה.
בעזרת יונתן הצליח הזקן להגן על זכותו לבית.
תודה לך, הודה ל neighbor. אבל אני לא יודע איך להמשיך. היא תמשיך להילחם בי…
יש פתרון אחד, אמר יונתן. אפשר למכור את הדירה, לתת ליפעת את חלקה, ובכסף הנותר לקנות לך מקום קטן. אולי ביתון בכפר.
מצוין! שמח ויגדור. זה חלום.
כעבור שלושה חודשים, ויגדור עבר לבית בכפר. יונתן עזר בכל, וגם להובלה עם מוישה.
רק עוד מקום אחד, ביקש ויגדור.
הוא רואה מרחוק את רחל, יושבת על הספסל שלהם, מביטה בעצב אל המרחק.
רחל! קורא לה. אני והכלב באים לקחת אותך. עכשיו יש לנו בית קטן בכפר. אוויר נקי, אגמים, פירות, פטריות כל מה שאת אוהבת. באה איתנו? מחייך.
איך אצא מפה? היא נבוכה.
פשוט קומי מהספסל ובואי איתנו, צחק. עכשיו לדעתך יש לנו מה לעשות כאן?
בסדר, תמתין לי עשר דקות? חייכה רחל, דמעות בעיניה.
ברור! השיב ויגדור.
למרות המרירות של אנשים מסוימים, שניים אלה הצליחו להגן לעצמם על הזכות לשמחה. הם הבינו שיש בעולם טובים והרוב. ויגדור ורחל הוכיחו את זה. הם נלחמו, והרוויחו קצת שלום ושמחה בחייהם.