לא, רות, את ילדת את הילד בשביל עצמך, תדאגי לאור בעצמך הכריזה חד משמעית החמות, חנה. הבריאות שלי כבר לא מאפשרת לי לעסוק בילדים.
חנה, מה הכוונה ב”לעסוק”? השיבה רות מבולבלת. הוא רק שלושה, הוא חכם ושקט. רק רוצה שאת תדאגי לו, תאכלי לו, תדליקי לו טלוויזיה, ובשאר הוא ימתין לנו. זה לא לנצח, אחרי זמן מה הוא ילך לבדו.
שלוש, שבע… לא משנה, ילד הוא ילד. זו אחריות ענקית! ויש לי גב, לחץ דם… אני כבר גרמה לעצמי נזק.
רות חיכתה בכעס, חצפה את הטלפון ולא חזרה לשיחה. אם הייתה מדברת על מישהו אחר, היא הייתה מקבלת את הסירוב, אבל עם חנה זה היה שונה בריאותה נכשלה רק במקומות נבחרים.
כל קיץ חנה נשארה בקיבוץ שבצפון, שמן היקום הריפוי של האדמה ריפא את הלחץ והכאב בגבה. היא גם הקימה עסק משפחתי קטן.
רות, את מתכננת לקנות תפוחי אדמה לחורף, נכון? למה לשלם כסף לאנשים זרים? אתמכור לך את שלי, במבצע, כדי להחזיר את ההשקעה. כך נועיל אחד לשני.
חנה לא מכרה רק תפוחי אדמה, אלא גם תפוחים, דובדבנים וחצילים. אף אחד במשפחה לא חשק חצילים, אך רות ובעלה, יעקב, רצו לתמוך באישה החולה והזקנה.
חנה גם חיזקה את עצמה בטיולים לים. לפני שנה דרשה חנוכה על חופשה באילת ליום הולדתה.
יעקב, את יודעת שהסוויטה באילת יקרה, במיוחד כשיש לנו ילד, אבל אפשר לנסוע בתנאים צנועים. לא חזרתי לחופשה יותר מעשרים שנים, הייתי עסוקה בגידול הילדים.
המשפחה קיבלה את האתגר, קנתה בגדים משומשים, דחתה נסיעה אל בני משפחת רות בעיר אחרת, והוציאו קופת חיסכון על מתנות חגים.
בסופו של דבר חנה הלכה לאילת, שבו היא חזה בחום ובלי לחץ דם.
היא קיבלה חודשי תשלומים של שליש משכרו של יעקב, והביאו לה קניות והחזרים כשצריך.
אה, יש לנו בעיה קראה חנה בטלפון. נחתו חלאים, צריך חומר להרחקת חרקים, אולי נחליף ספה. יעקב, תעזור לי? אם אבא שלי היה כאן, היינו מסדרים לבד, אבל אני לבד… צריך לשלם לאדם, לקנות ספה, ולהוציא את הישנה. איזה הוצאה!
יעקב ניסה לעזור במידת האפשר, אך חנה לא חיזקה בתשובה.
הסיוע של חנה היה לפי מחירון. היא הייתה יכולה לשמור על הנכד בפארק, אך בערב הייתה מחלצת על לחם וקניית צעצוע שעלה עשרות שקלים סכום שהורים לא היו משקיעים בחיים.
לא יכולתי לומר לו לא נאנחה חנה. הוא בכה וביקש את הצעצוע ההוא, אז קניתי. אני רק קיבלתי פנסיה אחת, וזה זול יותר מנגיד.
כך הרגישה רות, כאילו היא לקוחה ולא חלק מהמשפחה.
באותה תקופה רות ויעקב רכשו דירה בשכונה שמבטיחה לבניין, באיזור שמקבל תמיכה מהקבלן.
כאן זה פריפריה, אמר יעקב. בעוד כמה שנים יהיו כאן גנים ובתי ספר, הכל תכננו.
במקום בית ספר עדיין היה בור מלא עשב. הם חיפשו חלופות.
הבית ספר הקרוב היה חצי שעה באוטובוס, עם החלפה של שני קווים. המסלול היה מסוכן לילד בכיתה א’, אך הבית של סבתא היה רק חמש דקות הליכה.
רות פנתה לחנה בבקשה, אך החמות לא ראתה כך. היא דחפה את רות, מה שהרגיש כמו מכה בשרירי הנשימה.
אין בית ספר קרוב יותר, מעבר למקום איננו אפשרי, ההורים רחוקים, ולא ניתן לעזוב עבודה.
בכל רגע של תסכול נזכר רות במילים של חנה: “זה זול יותר מנגיד”.
האמא שלך לא רוצה לעזור אמרה רות לערב. אבל מצאתי פתרון. נתרום את התמיכה של אימך ונפנה אותה לשירותי ניתוח.
יעקב הרים גבה, ניסה להתנגד.
איך זה? אני לא יכול להפסיק לעזור לה! היא גדלה אותי, היא חיה על פנסיה אחת, היא לא תוכל לנהל לבד!
יעקב, היא אוכלת מהקיבוץ ומסחרת בירקות. אנחנו קונים ממנה יותר ממה שאנחנו צריכים.
כמה היא מרוויחה? כמה אגורות! אפילו העסקים הקטנים לא ישלמו לה מחיר גבוה!
רות נשפה כבדות, אולי הייתה קצת אמת במילים, אבל זה לא פתר את הבעיה.
מה אתה מציע? נגרר עם נגרר, אני לא יכול לעזוב עבודה. אנחנו לא מחפשים כסף, רק עזרה אפשרית. אמא שלך אישה חכמה, תמצא דרך. הילד שלך, הוא צריך תשומת לב. היא אמרה: “היו איתו בעצמכם”.
הדיאלוג נמשך, יעקב מדבר על חובות, רות מרגישה אשמה ומניפולציות מצד חנה. הלחימה הייתה בין אהבה עיוורת של הבן לבין מציאות פיננסית קפואה. לבסוף נצחה המציאות.
יעקב הודיע לחנה על שינויי התקציב המשפחתי. חנה קראה על כך, האשימה את רות בגרועים, צעקה שהכלורה של בנה נפגעת. אך יעקב נעמד על עקרונותיו.
אמא, את לא השארת לנו ברירה סיים הוא.
רות לא חיכתה לשום דבר. בצ’אט של ההורים היא פגשה את אנה, אם של חברו של אור, גרה בקרבת בית הספר. אנה הייתה בהריון עם שני ילדים, והסכימה לקחת את שני הילדים אחרי השיעורים, לבשל להם ארוחות ולשמור עליהם תמורת תשלום סביר.
חודש עבר, והילדים חזרו הביתה מקופלים ושמחים. אור מצא חבר, הם צפו מצוירים יחד. התקציב המשפחתי צמד ונע. החסכון היה גדול יותר מהשירות של חנה.
חנה, בתחילה, נראתה כעצובה ומחפשת חנינה, אך לא קיבלה את הרצון שלה והקפיצה לתפנית אחרת.
הזמן סידר את הכל. אולי רות ויעקב הרגישו כבדים על הצוואר, אך עשו זאת באהבה. הם מצאו כוח לומר “לא”, והעבירו משאבים למקומות בהם הם באמת נדרשו לביטחון ולשמחת בנם. לבסוף, הם ילדו עבור עצמם, ולא נשארו עם אחריות על אור.
