יואב, יש לי בן ממך, אבל אנחנו לא צריכים ממך כלום, הודיעה בטלפון המאהבת שלו.
יואב הביט בנועה במבט של כלב מוכה.
כן, שמעת נכון. נועה, לפני חצי שנה הייתה לי אחרת.
נפגשנו כמה פעמים, סתם הרפתקה.
ועכשיו היא ילדה לי בן. לא מזמן
לנועה הסתובב הראש. חדשות כאלה, מי היה מאמין!
הנאמן והאוהב שלה, עם ילד מבחורה אחרת!
נועה התקשתה בכלל להבין את משמעות המילים.
היא ישבה כמה דקות בהלם, מנסה לעבד מה שקרה.
הבעל ישב מולה, כתפיו שמוטות, ידיו משולבות בין רגליו.
הוא נראה קטן מהרגיל, כמו שהוציאו ממנו את כל האוויר.
בן, אה? חזרה נועה. לך, גבר נשוי, נולד בן.
ומה שמעניין, לא אשתך ילדה אותו. כלומר, לא אני
נועה, נשבע לך שלא ידעתי.
לא ידעת איך עושים ילדים? אתה בן ארבעים, יואב.
לא ידעתי שהיא שהיא תחליט ללדת.
נפרדנו מזמן, היא חזרה לבעלה.
חשבתי שהכול שם רגיל.
ופתאום טלפון אתמול. “יש לך בן. 3.2 קילו. בריא”.
וסגרה את הטלפון.
נועה קמה. הרגליים לא החזיקו, ברכיים רכות, כאילו רצה עכשיו מרתון.
בחוץ הסתיו משתולל.
נועה עוצרת להתפעל מהנוף יפה כל כך…
ומה עכשיו? שאלה בלי להסתובב אליו.
אני לא יודע.
תשובה אופיינית לגבר אמיתי. בעל הבית. לא יודע.
היא סובבה אליו בחדות.
אתה מתכוון לנסוע לשם? לראות?
יואב המפוחד הרים אליה עיניים במבוכה.
נועה, היא שלחה לי את הכתובת של בית החולים, אמרה שיום אחרי מחר זה השחרור.
פשוט כתבה: “רוצה תבוא, לא רוצה אל תבוא. לא צריכה ממך כלום”.
גאה
לא צריכה ממני כלום
לא צריכה כלום, חזרה נועה. איזה תום.
בדיוק אז נטרקה הדלת הגדולים חזרו הביתה.
נועה הרכיבה חיוך מושלם.
היא עברה שנים בעסקים ולמדה לשמור על פאסון גם כשהכול מתפרק מסביב.
לתוך המטבח הציץ הגדול בחור בן עשרים, גבוה וחזק.
היי הורים, מה כל כך עצובים?
אמא, יש משהו לאכול? אנחנו מתים מרעב אחרי האימון.
במקרר יש קובה, חמם לכם נועה סיננה.
אבא, הבטחת לבדוק לי את החיישן ברכב הישן, הבן השני, הצעיר יותר, טפח לאביו על הכתף.
נועה צופה בסצנה, והלב שלה מתכווץ עד שכואב לה לנשום.
הם קוראים לו אבא. האבא הביולוגי נעלם מזמן, שולח רק דמי מזונות וברכות לראש השנה.
יואב גידל אותם. לימד לנהוג, חבש ברכיים מדממות, השתתף בישיבות הורים, עזר כשהיה קשה בבית ספר.
הוא היה להם לאבא. באמת.
יואב חייך מאולץ:
אבדוק, עידן. יותר מאוחר. קודם נדבר עם אמא.
הבחורים עזבו לרעוש בצלחות.
הם אוהבים אותך, אמרה נועה בשקט. ואתה
נועה, תפסיקי. גם אני אוהב אותם. הם הילדים שלי. אני לא הולך לשום מקום.
אמרתי מהתחלה זאת הייתה טעות. בלבול רגעי.
לא היה שם כלום, באמת.
רק ריגוש.
רק ריגוש, שעכשיו תוצאה שלו היא החלפת חיתולים.
לתוך החדר פרצה מאיה, בת השש. כאן נועה כמעט נשברת. הבת קפצה לאביה על הברכיים.
אבוש! למה אתה עצוב? אמא כעסה עליך?
יואב חיבק אותה, החזיק את ראש הזהב הקטן בין זרועותיו.
הוא חי רק בשבילה.
נועה יודעת שהלב של יואב שייך למאיה. אהבה אבאית עזה ומוחלטת.
לא, נסיכה. אנחנו מדברים על ענייני גדולים. לכי, תפעילי טלוויזיה, אני עוד רגע בא.
מאיה הלכה, השתיקה חזרה למטבח.
אתה קולט שהכול משתנה עכשיו? שאלה נועה.
היא התיישבה חזרה אל השולחן.
אני לא עוזב, נועה. אני אוהב אותך, את הילדים לא אהיה בלעדיכם
כל זה מילים, יואב. אבל עובדה לך נולד שם בן. הוא צריך אבא.
אותה אישה היום היא אומרת “אני לא צריכה כלום”.
זה הורמונים, התלהבות, או אולי תכנית מחוכמת.
עוד חודש, חצי שנה כשהילד יתחיל להיות חולה, כשיצטרך משהו,
היא תתקשר. תגיד: “יואב, אין לנו מעיל חורף”.
או “יואב, צריך רופא”.
ואתה תיסע. כי אתה טוב לב. כי יש לך מצפון.
יואב שותק.
ומה עם כסף, יואב? נועה מורידה את הקול. מאיפה תביא?
הוא קפץ כאילו חטף סטירת לחי נועה פגעה לו בנקודה הכואבת.
העסק שלו קרס לפני שנתיים, סגרו חובות מהכסף של נועה.
הוא עובד, מחפש ומסתדר, אבל הסכומים קטנים לעומת מה שהיא מביאה.
בית, רכב, חופשות, חינוך הכול עליה.
אין לו אפילו כרטיס אשראי תקין, הכול חסום ועובד רק במזומן או בקלפים של נועה.
אני אסתדר, מלמל.
איך? תלך לעשות שליחויות בלילות? תיקח מהמגירה שלי כדי לעזור לאחרת והילד שלה?
תבין את האבסורד אני מפרנסת את המשפחה, ואתה תורם עם הכסף שלי לאישה האחרת ולילד שנולד במקרה?
היא לא כזו! התפרץ יואב. הכול נגמר לפני חצי שנה!
ילד מחבר אותנו חזק יותר מחותמת בתעודת הזהות.
אתה תלך לשחרור?
השאלה רחפה באוויר. יואב שפשף את עיניו.
אני לא יודע, נועה. באמת. מצד אחד צריך. בכל זאת, ילד לא אשם.
מצדך אנושי, גיחכה נועה. ומה איתי? עם מאיה? עם הבנים?
אתה תיסע לשם, תראה את התינוק. תחזיק אותו.
וזהו נמסת. אני מכירה אותך, אתה רגשן.
תתחיל לנסוע בהתחלה פעם בשבוע, אחר כך יותר, ואז בסופי שבוע.
תשקר שאתה בעבודה, ואנחנו נחכה לך בבית.
נועה ניגשה לברז, פתחה, התבוננה בזרם המים וכיבתה.
היא צעירה ממני ב-8 שנים, יואב. היא בת 32. ילדה לך בן. הבן שלך, הדם שלך.
לי יש בנים לא ממך, אפילו שגידלת אותם. אבל שם זה הדם שלך.
אתה באמת חושב שזה לא ישנה כלום?
את סתם מדברת שטויות. הילדים שלי, חינכתי אותם.
עזוב, נו. גברים תמיד רוצים בן משלהם. יורש.
יש לנו את מאיה!
מאיה ילדה…
יואב התפרץ.
מספיק כבר! למה את דוחקת בי החוצה? אמרתי אני נשאר פה. אבל גם לא יכול להיות אבן.
שם נולד בן אדם. שלי.
אני אשם בפנייך, לכולם אשם.
רוצה תגידי לי לך. עכשיו. אני אורז והולך.
אלך לאמא, למעונות, לא משנה. אל תשחקי איתי משחקים עכשיו.
לרגע נועה פחדה.
אם תגיד “לך” הוא ילך.
גאה. עקשן, אבל גאה. ילך בלי כסף ובלי בית, ויסיים שם, אצל אותה אחת.
שם יקבלו אותו, שם יהיה מגן, אבא, אולי דלפון, אבל קרוב דם.
ואז היא תאבד אותו לתמיד.
והיא לא רוצה לאבד. למרות הכאב, העלבון, היא אוהבת אותו. הילדים אוהבים אותו.
להרוס זה קל, להעיף תוך רגע. אבל איך תחיה אחר כך, בבית ריק שכל פינה בו מזכירה אותו?
תשב, אמרה בשקט. אף אחד לא מגרש אותך.
יואב עמד עוד רגע, נושם בכבדות, והתיישב.
נועה, תסלחי לי. אני אידיוט…
אידיוט, הסכימה. אבל שלנו
הערב עבר בערפל.
נועה עשתה שיעורי בית עם מאיה, עברה על דוחות בעבודה אבל המחשבות במקום אחר.
היא דמיינה את האישה ההיא. איך היא נראית? יפה? בטח צעירה.
עכשיו מביטה על התינוק וחושבת שניצחה.
לא צריכה כלום! מהלך מנצח לא לדרוש, לא לעשות סצינות, פשוט להגיד: הנה, יש לך בן, אנחנו נסתדר.
וכך היא דופקת עלי גברים גבר מיד מתעורר בו הרצון להיות גיבור.
יואב התהפך במיטה, נאנח, ישן קטעים, אבל נועה שכבה ערה, מסתכלת בחשיכה.
היא בת ארבעים וחמש, נראית מצוין, מסודרת, מצליחה אבל הזקנה מתקרבת.
ושם יש נעורים…
***
בבוקר הכול היה קשה יותר נועה לא הצליחה להירגע.
הבנים אכלו בחיפזון ורצו לעניינים, מאיה פתאום הציקה.
אבא, תעשה לי צמה! דרשה. אמא עושה עקום.
יואב לקח את המסרק. הידיים הגדולות שלו, רגילות להגה ולפטיש, טיפלו עדין בשיערות הדקות.
הוא קלע במיומנות, לשון בחוץ בריכוז.
נועה שתתה קפה והביטה.
זה בעלי. בן הבית, קרוב ואוהב. ועם זאת, אי־שם עוד ילד שיש לו זכות על אביו!
איך זה הגיוני בכלל?
יואב, פנתה כשהילדה הלכה להתלבש. אנחנו חייבים להחליט. עכשיו.
הוא הניח את המסרק.
חשבתי כל הלילה.
אז?
אני לא אלך לשחרור.
משהו בה התכווץ, אך לא הראתה סימן.
למה?
אם אני הולך אני נותן תקווה, לה, לי, לילד.
אני לא יכול להיות אבא בשני בתים. אני לא רוצה, נועה. לא רוצה לשקר לך, לא רוצה לגנוב זמן ממאיה ומהבנים.
עשיתי את הבחירה לפני 11 שנה. את אשתי, כאן המשפחה שלי.
ומה עם הילד שם? הופתעה מעצמה ששאלה.
אעזור בכסף. רשמית, דמי מזונות, או שנפתח חשבון.
אבל ביקורים לא. עדיף שיגדל בלעדיי מאשר יחכה לי בשישי.
ואני סופר דקות לחזור למשפחה האמיתית שלי.
ככה ישר יותר.
נועה שותקת. משחקת בטבעת הנישואין.
בטוח? לא תתחרט?
אתחרט, הודה יואב. בטוח שאחשוב עליו. אבל אם אתחיל לנסוע לשם אאבד אתכם.
מרגיש את זה. את חזקה, נועה, אבל לא ברזל.
בסוף תשנאיני, ואני לא רוצה בכך.
אלוקים, אני לא מסביר כמו שצריך
יואב קם, הניח ידיים על כתפיה.
נועה, אני לא רוצה חיים אחרים. יש לי אותך והילדים.
וכל השאר תשלום על טפשותי.
מוכן לשלם כסף, רק זה.
לא זמן, לא דאגה ולא תשומת לב.
נועה הניחה ידה על שלו.
כסף, אתה אומר? חייכה עקום.
ארוויח. אתאמץ, אבל ארוויח. לא מבקש ממך שקל לעזור שם.
זה שלי, נועה.
ליבה נרגע.
כן, הוא לא נהג בה ביושר, אבל את זה רצתה לשמוע.
את בעלה לא תשתף עם אף אחת, לא אכפת לה מה מרגישה השנייה.
ילדה מגבר נשוי? בעיה שלה.
***
ליואב לא הגיע לשחרור.
המאהבת לא הפסיקה לחייג צעקה, רטנה, שאלה למה לא בא.
יואב אמר בפשטות: היא יכולה לצפות אך ורק לעזרה כספית, פגישות לא יהיו.
היא ניתקה, ומאז חצי שנה, לא התקשרה שוב. הטלפון שלה אינו זמין. וזה בדיוק מה שנועה רוצה.
