אני יודע יותר טוב
מה זה עכשיו, דוד נשף בכבדות והתכופף מול בתו, כשהוא בוחן את הכתמים הורודים על לחייה. שוב…
נעמה בת הארבע עמדה באמצע החדר, רצינית באופן מוזר לילדים בגילה, וסבלנית כמו מי שכבר רגילה לכל הבדיקות, לדאגות על פני הוריה ולמריחות המשחות והכדורים האינסופיים.
תמר התקרבה, התיישבה ליד בעלה, וליטפה בעדינות את שערה של נעמה, מסיטה אותו מהפנים.
התרופות האלה פשוט לא עושות כלום. זה כמו לתת לה מים. והרופאים בקופת חולים… לא באמת רופאים, סתם. כבר החליפו את הטיפול שלוש פעמים ואין שום שיפור.
דוד נעמד, שפשף את המצח. מחוץ לחלון היו עננים אפורים, והיום נראה חסר צבע כמו הקודם. התארגנו מהר עטפו את נעמה במעיל עבה, ואחרי חצי שעה כבר ישבו בסלון של אימו.
דליה נאנחה, הנהנה בראש וליטפה את גב הנכדה.
קטנטונת כזאת, וכבר בלעה יותר מדי תרופות. איזה מסכן הגוף שלה החזיקה את נעמה על הברכיים, והילדה חיבקה אותה כמו תמיד. כואב הלב עלייך, מתוקה.
אנחנו הכי נשמח לא לתת לה כלום, תמר ישבה על קצה הספה, אצבעותיה מעוקמות מחוזק. אבל האלרגיה פשוט לא עוזבת. כבר ניקינו הכול מהבית ממש הכול. היא אוכלת רק אוכל בסיסי ועדיין מתגרדת.
ומה הרופאים אומרים?
שום דבר ברור. לא מצליחים לאבחן. בדיקות, דקירות, תוצאות… תמר נופפה ביד. וכל התוצאה זה כתמים בלחיים.
דליה נאנחה, סידרה לנעמה את הצווארון.
אולי זה יעבור כשיגדל. ילדים משתנים, לפעמים זה פשוט עובר לבד. אבל כרגע לא נראה שמעודד.
דוד הביט בבתו בשתיקה. קטנטנה, רזה, עיניים גדולות, קשובות כל כך. הוא ליטף אותה קלות, ופתאום צף בזיכרון שלו הילדות שלו איך היה גונב לחמניות מהמטבח כל שבת, מתחנן לממתקים, אוכל ריבה של אמא ישר מהצנצנת בכף. והבת שלו… ירקות מבושלים. עוף מבושל. מים. בלי פירות, בלי מתוק, בלי אוכל שילדים באמת אוכלים. ארבע שנים דיאטה יותר קשוחה מחולה מעיים.
אין לנו כבר מה להוריד מהתפריט, הוא מלמל. לא נשאר כלום לאכול.
בדרך הביתה היו שקטים. נעמה נרדמה מאחור, ודוד הציץ בה מדי פעם במראה. ישנה סוף-סוף רגוע. לפחות לא מתגרדת עכשיו.
אמא שלי התקשרה, אמרה פתאום תמר. רוצה שנביא את נעמה בשבת. יש לה כרטיסים לתיאטרון בובות, רוצה לקחת אותה.
תיאטרון? דוד החליף הילוך. נשמע נהדר. שתתרענן קצת.
בדיוק, חשבתי שזה יהיה טוב.
בשבת הגיעו לבית של חמיה. דוד חילץ את נעמה מהמושב, הילדה פיהקה ושפשפה עיניים באגרופים קמו מוקדם מדי. הוא הרים אותה בידיים, מיד נדחפה וחיבקה את הצוואר שלו, חמה וקלה כמו דרור.
שרה חיה טיפסה החוצה בחלוק צבעוני, הרימה ידיים כאילו נתקלה בילדה אחרי שנים באי בודד.
מתוקה שלי, שמשון שלי! חיבקה את נעמה לגופה. רזה שכמוך, הלחיים נעלמו. הרסתם אותה עם הדיאטות שלכם, תראו מה עשיתם לילדה.
דוד תחב ידיים לכיסים, מתאפק לא להתעצבן תמיד אותו דבר.
זה לטובתה, אין לנו ברירה, הוא מלמל.
איזה טובתה? חמיו קימצה את הפה, טוענת שהילדה נראית כמו ניצולת מלחמה. ילדה צריכה לאכול, לא לסבול!
ולקחה את נעמה פנימה, בלי להסתכל לאחור. הדלת נסגרה, והוא נשאר ליד השער, הרגיש שדגדוג חשוד מתחיל להשתרש במחשבה, משהו מבשיל ולא מקבל צורה. שפשף את מצחו, חיכה עוד רגע ואז נסע.
הסופ”ש בלי ילד מוזר, שכוח. בשבת נסעו עם תמר לשוק ברמה אחר, מילאו עגלה במצרכים לשבוע.
בבית, דוד נלחם עם הברז במקלחת, שתנזל כבר חודשיים. תמר מיינה בגדים ועשתה סדר. השקט היה כמעט צורם בלי קול של נעמה הדירה הרגישה ריקה ואחרת מדי.
בערב הזמינו פיצה ההיא עם מוצרלה ובזיליקום ששנעמה אסור לטעום. פתחו בקבוק יין אדום. שוחחו סתם כך, כמו שלא הזדמן כבר הרבה זמן. על עבודה, חופשה, שיפוצים נדחים.
טוב לנו ככה, אמרה תמר, ואז נעצרה ונשכה שפתיים. כלומר… שקט, רגוע פשוט.
מבין, דוד הניח יד על שלה. גם לי חסרה היא. ובכל זאת, קצת מנוחה לא מזיקה.
במוצאי שבת נסע לאסוף את נעמה. השקיעה צבעה את הרחוב באור כתום עז. בית החמיה עמד בין עצי תפוח עתיקים, ובאור השקיעה נראה כמעט חמים.
דוד יצא מהמכונית, פתח את שער הצירים חרקו ונעצר.
על מדרגות הבית ישבה נעמה. שרה חיה לידה, נרגשת ברמות. בידה היה בורקס גדול, מוזהב מבריק משמן. ונעמה אכלה אותו! הלחיים מרוחות, סנטר עם פירורים ועיניים מאושרות שדוד לא ראה אצל בתו כבר חודשים.
שניות ארוכות הסתכל ולא האמין. משהו חם ועצבני התעורר בתוכו.
בתנופה של שלושה צעדים היה לידן, חטף את הבורקס מיד חמיו.
מה זה?! מה קורה פה?!
שרה חיה נרתעה עד לקצה, כל פניה אדומות כאילו אכלה פלפל חריף.
רק חתיכה קטנה, דודיק! קראה, מנפנפת בידיים זה כלום, בורקס קטן…
דוד לא הקשיב. הרים את נעמה בזרועותיו הילדה להטה מרוב פחד אל החולצה והוביל אותה למכונית. חגג אותה במושב בטיחות, הידיים שלו רועדות. נעמה הביטה בו, עיניים גדולות, שפתיים מכווצות לקראת בכי.
הכל בסדר, מתוקה, ליטף לה את הראש בקול הכי רגוע שיכל. תחכי רגע, אבא מיד חוזר.
סגר את הדלת ופנה חזרה לבית. חמיו עדיין ליד המדרגות, מועכת את שולי החלוק.
דוד, אתה לא מבין…
אני לא מבין?! עמד מולה, פתאום כעס מתפרץ. חצי שנה! חצי שנה שאנחנו לא מצליחים להבין מה קורה לילדה! בדיקות, דקירות, אלרגנים את יודעת כמה זה עלה לנו? כמה לילות בלי שינה?
שרה חיה נסוגה לאחור.
רציתי רק לעזור…
לעזור?! דוד התקדם עוד. היא היתה על עוף ומים! הורדנו הכל! ואת בטח מאכילה אותה בורקסים מטוגנים?
רק רציתי שיתרגל, שיתחזק. ככה חיסנתי את כל הילדים שלי! לאט-לאט בעזרת בורקס, היא היתה משתחררת, אני יודעת מה אני עושה!
דוד הביט בה ולא זיהה אותה. האשה שבלע לטובת שלום בית מנסה תחמיץ את הילדה שלו, כי היא “יודעת יותר טוב מהרופאים”.
שלושה ילדים, חזר, רך אך עוקצני, והיא החווירה. אז מה? כל ילד שונה. נעמה שלי, לא שלך. והיא לא תראה אותך יותר.
מה?! חמיו נאחזת במעקה דוד, אין לך רשות!
יש לי.
הלך חזרה למכונית. מאחוריו צעקות לא הפנה גב. נכנס לאוטו, התניע. במראה הבזיקה חמיה, מנפנפת ידיים בשער.
בבית, תמר חיכתה במסדרון. הסתכלה על פני בעלה ועל בתה הדומעת, והבינה הכול.
מה קרה?
סיפר לה. בקצרה, ענייני הרגשות כבר נשפכו בחוץ. תמר רק הקשיבה, פניה מתקשות מרגע לרגע. ואז שלפה את הטלפון.
אמא. כן, הוא סיפר לי. איך עשית את זה?
דוד לקח את נעמה לאמבטיה לשטוף את הפנים משאריות בורקס ודמעות. קול של תמר צף מבעד לדלת חד וזר. נזפה באמא שלה בצורה שדוד לא שמע. ואז, כמדויק: “עד שיהיה פתרון את נעמה לא רואה יותר”.
עברו חודשיים…
ארוחת הצהריים אצל דליה הפכה למסורת. הפעם בתפריט עוגת ספוג עם קצפת ותותים. ונעמה אכלה! לבד, בכף גדולה, מלאה קצפת על האף. לחיים ורודות, אין כתם אחד בשום מקום.
מי היה מנחש, דליה נדה בראשה. שמן חמניות. אלרגיה כזאת נדירה…
הרופא אמר שזה אחד לאלף, תמר מרחה חמאה על הלחם. מאז שעברנו לשמן זית, תוך שבועיים נעלמה הסימפטום.
דוד הביט שוב ושוב בבתו לחיים ורודות, עיניים נוצצות, קצפת על האף. ילדה שמחה, שבסוף גם היא יכולה לאכול עוגה, עוגיות וכל מה שאפשר בלי שמן חמניות. מתברר שיש המון!
היחסים עם חמיה פחות מחממים. שרה חיה מתקשרת, מתנצלת, דומעת בטלפון. תמר מדברת קצר וענייני. דוד מחריש.
נעמה שוב הגישה כפית לעוגה, ודליה דחפה לה את הצלחת.
תאכלי, נסיכה שלי. לבריאות.
דוד נשען אחורה. בחוץ גשם, בבית חם, והריח של העוגה מתפשט. הבת שלו בריאה. שום דבר אחר לא משנה.
