אני יודעת על כל הבגידות שלך, היא אמרה. הגוף שלי התקרר מבפנים.
לא רעדתי, לא החוורתי אבל הלב שלי התקפל כמו דף שכבר אין בו צורך. פשוט נשארתי לעמוד.
דליה עמדה ליד הכיריים, מחליפה סירים, הגב אליי, סינר צהוב עם נקודות, ריח בצל מטוגן באוויר. עוד תמונת יום חול רגילה. תחושת בית כזו, חמימה. אבל הקול שלה היה חד, יבש, כאילו היא מקריינת חדשות בגלי צה”ל.
אפילו חשבתי שאולי שמעתי לא נכון. אולי היא התכוונה למשהו אחר כמו “אני יודעת איפה מוכרים גזר טוב”. או על איציק מהקומה השלישית שמוכר את הרכב.
לא, לא טעיתי.
“אני מדברת על כל הבגידות,” חזרה דליה, בלי להביט בי.
הפעם, כשהיא חזרה, הרגשתי באמת את הרצפה נשמטת לי מתחת לרגליים. לא היתה בקול שלה שום היסטריה, לא פגיעה. לא בכי, צעקות, רסיסי צלחות שנשברים. רק עובדה. כאילו בישרה שנגמר החלב.
חמישים ושתיים שנים אני חי. עשרים ושמונה מהן עם האישה הזאת. יודע לגמרי הנמש בכתף השמאלי, הדרך בה היא קימטה את האף כשטעמה מרק, או איך היא נאנחת כל בוקר. אבל את הטון ההוא לא הכרתי.
“דלי”, פתחתי, אבל הקול נתקע.
שיעול קטן. מנסה שוב.
“דליה, על מה את מדברת?”
היא הסתובבה. העיניים שלה היו שקולות, רגועות, מביטות בי כאילו אני תמונה ישנה דהויה.
“על רותם מהחשבונאות, למשל.” אמרה. “2018, אם אני לא טועה.”
הרגשתי שאני נופל לתוך תהום. רותם?
בקושי זכרתי איך היא נראית. זה היה משהו באירוע של המשרד לא נשאר מזה כלום, סיפור קצרצר. בזמנו נשבעתי לעצמי אף פעם לא עוד.
“וגם על אילנה,” המשיכה דליה. “ממכון הכושר. לפני שנתיים.”
הפה שלי נפתח. סגרתי אותו.
על אילנה איך היא גילתה בכלל?
דליה כיבתה את הכיריים. הורידה את הסינר, סידרה אותו בקפידה, התיישבה עם עצמה לשולחן.
“אתה באמת רוצה לדעת איך גיליתי?” שאלה. “או שיותר מעניין אותך למה שתקתי?”
שקעתי לשתיקה. לא כי לא רציתי לדבר פשוט לא הצלחתי.
“פעם ראשונה,” התחילה דליה, “קלטתי לפני עשר שנים בערך. התחלת להיתקע מאוחר בעבודה, בעיקר בימי חמישי. חוזר שמח כזה, מואר, מריח בושם לא שלך.”
היא חייכה חיוך עקום, מריר, בלי טיפת שמחה.
“ניסיתי לשכנע את עצמי אולי זה מישהי מהמשרד, אולי סתם דמיינתי. חודש התחבטתי. ואז מצאתי קבלה במסעדה. ארוחה לשניים, יין, קינוח. אנחנו אף פעם לא הלכנו לשם.”
רציתי להצטדק, לשקר, כמו תמיד אבל שום מילה לא יצאה מהפה.
“אתה יודע מה עשיתי?” הסתכלה לי בעיניים. “בכיתי קצת במקלחת. שטפתי פנים. בישלתי לכם לארוחת ערב. קיבלתי אותך בחיוך. עם הבת לא אמרתי כלום היא היתה בת חמש עשרה. בגרויות. התאהבות ראשונה. למה שהיא תדע שאבא שלה…”
נקטעה. עברה עם היד על שולחן כאילו מחקה אבק שלא קיים.
“חשבתי שזה יעבור. כל הגברים אותו דבר משבר גיל הארבעים, בולשיט של הורמונים. העיקר לא לפרק את המשפחה.”
“דלי,” הצלחתי לחלץ.
“אל תפריע לי,” קטע אותי.
המשכתי לשתוק.
“אחר כך היתה השנייה. והשלישית. והרביעית. הפסקתי לספור. הטלפון שלך אף פעם לא היה לו סיסמה, רק חשבת שלא אני אבדוק? קראתי הכל. את ה-SMS המטומטמות, את ההודעות, ראיתי את התצלומים שלך מחובק, מחייך. הקול שלה רעד אבל היא מיד אספה את עצמה, נשמה עמוק.”
“ושוב אני שואלת: למה לי כל זה? למה לחיות עם מישהו שלא אוהב אותי?”
“אני אוהב אותך!” נפלט לי. “דליה, באמת אני…”
“לא,” השיבה באותה שלווה. “אתה אוהב נוחות. בית מסודר. ארוחות חמות. חולצות מגוהצות. מישהי ששותקת.”
קמה, התקרבה לחלון, עמדה שם, מביטה אל הלילה.
“אתה יודע מתי החלטתי?” גבה אליי, “לפני חודש. הבת באה לסוף שבוע, ישבנו לשתות תה. אומרת לי: ‘אמא, את נהיית שקטה, לא את עצמך.’ וחשבתי היא צודקת. הפכתי לאישה זרה לעצמי כבר עשר שנים.”
הבטתי בגב שלה ישר, דרוך ופתאום ידעתי: היא הולכת, לא כאיום, אלא הלכה למעשה.
“אני לא רוצה להתגרש,” לחשתי. “דליה, בבקשה.”
“אני כן,” ענתה בפשטות. “כבר הגשתי בקשה. עוד חודש דיון.”
“אבל למה עכשיו?” צעקתי כמעט.
הסתובבה, הביטה בי בזמן ארוך. חייכה, עצוב.
“כי הבנתי: אתה אף פעם לא בגדת בי, גדי. בוגדים רק במישהו שחשוב לך. אני הייתי סתם שם. תמיד. כמו אוויר.”
וזה פשוט היה נכון.
נשארתי לשבת על הספה, כפוף, מזדקן בן רגע. דליה עמדה בכניסה. במרווח עשרים ושמונה שנות נישואים, בת משותפת, דירה שזוכרת כל סיפור שלנו. ובינינו תהום.
“אתה מבין,” אמרתי חלש, “בלעדייך אני אאבד.”
“לא תיאבד,” קטעה. “תחיה, איכשהו.”
“לא!” קמתי במהירות, שלחתי יד. “דליה, אתן כל מה שצריך! אני אשנה”
“גדי,” הרימה יד, “זה לא בגללהן. זה בכלל לא העניין.”
“מה כן?”
שקט. מילים שנשמרו בלב שנים מצאו נתיב החוצה.
“אתה יודע איך זה מרגיש? כל פעם שחזרת מרותם או אילנה שכבתי לידך והרגשתי כמו שקופה. באמת לא התביישת! הטלפון לא מוסתר, חולצות עם שפתון בכביסה… חשבת שאני טיפשה. עיוורת.”
נשנקתי, כמו שמישהו חובט בי.
“לא רציתי…”
“לא רצית?” נעמדה מולי, העיניים בוהקות, אבל לא מדמעות מזעם. מתסכול. “פשוט לא חשבת עליי בכלל. מה עבר לך בראש? ‘היא לא תדע’? או ‘מה זה משנה’?”
לא עניתי. כי האמת מלאה חורים מפחידים.
באמת לא חשבתי עליה. היא פשוט היתה שם. נצחית.
“חזרת הביתה אחרי הבגידות הרגשת שלם הכל כביכול אותו דבר. משפחה, בית, שגרה.”
הסתובבה.
“ואותי אותי אפילו לא ראית בתמונה שלך.”
ניסיתי לגשת, להושיט יד, לקוות לגעת, לעצור אותה.
היא התרחקה.
“עזוב,” אמרה בעייפות. “מאוחר.”
אחזתי בידיה.
“דליה, בבקשה! תני לי עוד הזדמנות!”
התבוננה בידיים שלנו המשתלבות. בפניי שסועות ופחד.
ופתאום קלטה: אני באמת פוחד לא לאבד אותה, אלא להישאר לבד.
“אתה יודע,” אמרה בשקט, משחררת את ידיה באיטיות, “גם אני פחדתי. להישאר לבד. בלי משפחה. אבל לאחרונה נפל לי אני כבר לבד. איתך, לבד.”
הרימה את התיק, מפתחות.
והלכה.
שלושה שבועות אחר כך.
אני יושב בדירה הריקה דליה עברה לבת מיד אחרי השיחה מדפדף בטלפון. רותם מהחשבונאות. אילנה ממכון הכושר. כמה שמות שעברו בחיי.
התקשרתי לאילנה.
ניתקה.
שלחתי לרותם קראה, לא ענתה.
אחרות אפילו לא פתחו.
דבר מוזר: כשראית אותי כבעל ואבא, היו זורמות ועכשיו, פתאום חופשי כביכול…
אף אחת לא רוצה.
ישבתי בסלון הענק הזה, שכבר לא דומה לי, פעם ראשונה בחיי הרגשתי באמת לבד.
שוב חיפשתי בטלפון, דליה. הסתכלתי לשם זמן ארוך, האצבעות רעדו.
הקלדתי הודעה, מחקתי. שוב שלחתי, שוב מחקתי.
לבסוף כתבתי: “אפשר להיפגש?”
התשובה הגיעה אחרי שעה: “למה?”
ישבתי. מה לכתוב? “סליחה?” מאוחר מדי. “תחזרי?” מגוחך. “השתניתי?” שקר.
אז פשוט כתבתי: “אני רוצה להתחיל מחדש. אפשר לנסות?”
שלוש נקודות הופיעו, נעלמו, הופיעו. ואז:
“בוא בשבת. אצל הבת. בשתיים. נדבר.”
נשמתי עמוק.
לא ידעתי מה יהיה. אם תסלח. אם תחזור. אם מגיע לי בכלל סיכוי שני.
הבטתי בטבעת הנישואים על האצבע.
ולראשונה, אחרי הרבה שנים, באמת הרגשתי מוכן לנסות אם היא תסכים.
האם דליה היתה צריכה לסלוח או לעשות מהומה מיד בגידה הראשונה? אולי כבר אז היה עדיף לה להבהיר את הגבולות? מה דעתכם?
