“אני יודעת על כל העניינים שלך,” אמרה אשתו. ויקטור החוויר. לא, הוא לא נרעד. אפילו לא החוויר – למרות שבתוכו הכול התכווץ, כמו פתק שמפוררים לפני שזורקים לפח. הוא פשוט קפא במקומו. לאריסה עמדה ליד הכיריים, ערבבה משהו בסיר. התמונה הכי רגילה שיש – גב לאיש, סינר עם נקודות קטנות, ריח של בצל מטוגן. תמונת בית חמה. נעימה. אבל הקול – קול של קריינית חדשות. לויקטור אפילו עלה בראש: אולי לא שמע נכון? אולי היא דיברה על המלפפונים – נגיד, “אני יודעת איפה מוכרים טריים”? או על השכן מלמעלה שמוכר את הרכב שלו? אבל לא. – על כל העניינים, – חזרה לאריסה, בלי להסתובב. רק אז הוא באמת החוויר. כי בקול שלה לא הייתה היסטריה, לא פגיעה. לא היה את מה שתמיד פחד ממנו: דמעות, טענות, צלחות נשברות. הייתה הצהרה יבשה. כאילו עדכנה שנגמר החלב. חמישים ושתיים שנה חי ויקטור. עשרים ושמונה מהן – עם האישה הזו. הכיר אותה היטב: על הנקודת חן בכתף, איך היא מקמטת את האף כשהיא טועמת מרק, איך היא נאנחת בבוקר. אבל את הטון הזה – אף פעם לא שמע ממנה. – לאר, – פתח, אבל לא הצליח להוציא קול. שיעל. ניסה שוב. – לאריסה, על מה את מדברת? היא הסתובבה. הביטה בו – הרבה זמן, בשקט, כאילו רואה אותו לראשונה. ואולי לא. כאילו מסתכלת בתמונה ישנה שכבר אי אפשר להבחין בפרטים. – על מרינה, למשל, – אמרה. – מהנהלת חשבונות שלך. אלפיים ושמונה עשרה, אם אני לא טועה. לויקטור האדמה נשמטה מתחת לרגליים. לא מטפורה – באמת נשמטה, והוא נשאר תלוי באוויר. אלוהים. מרינה?! הוא אפילו לא זכר איך נראית. היה איזה משהו – באירוע של העבודה? או אחרי? משהו קצר. שום דבר רציני. נשבע לעצמו אז – בחיים לא עוד פעם. – ועל סיון, – המשיכה לאריסה בשלווה. – ההיא מהחדר כושר שהתחילה איתך. זה היה לפני שנתיים. הוא פתח את הפה. סגר. וסיון – מאיפה לה בכלל לדעת?! לאריסה כיבתה את הכיריים. הורידה סינר – לאט, בזהירות, קיפלה לחצי. התיישבה ליד השולחן. – אתה רוצה לדעת איך גיליתי? – שאלה. – או שיותר חשוב לך למה שתקתי? ויקטור שתק. לא כי לא רצה להגיב – פשוט לא הצליח. – בפעם הראשונה, – התחילה לאריסה, – שמתי לב כבר לפני עשר שנים. התחלת להישאר מאוחר בעבודה. במיוחד בימי שישי. בא הביתה שמח, עם ברק בעיניים. ריח בושם. היא חייכה – חיוך מר, חסר שמחה. – חשבתי: אולי מדמיינת? אולי אצלכם במשרד מישהי שמה בושם חדש? שכנעתי את עצמי חודש שלם. ואז מצאתי קבלה ממסעדה בכיס הז’קט שלך. ארוחה לשניים. יין. קינוח. לשם אנחנו לא הלכנו אף פעם ביחד. ויקטור רצה לומר משהו – להתנצל, לשקר, כמו תמיד. אבל המילים נתקעו אי שם. – אתה יודע מה עשיתי? – הביטה בעיניו. – בכיתי במקלחת. אחר כך שטפתי פנים. הכנתי ארוחת ערב. קיבלתי אותך בחיוך. לבת לא אמרתי מילה – אז הייתה בת חמש עשרה. בגרויות. אהבה ראשונה. למה שתדע שאבא שלה… השתתקה. העבירה יד על השולחן כאילו מנקה אבק בלתי נראה. – חשבתי: אעבור את זה. יעבור לבד. כל הגברים ככה – משבר אמצע החיים, הורמונים, שטויות. יחזור – וזהו. העיקר שמשפחה איתנה. – לאר, – גנח ויקטור. – אל תפריע, – קטע אותה. – תן לי לסיים. הוא השתתק. – ואחר כך הייתה שנייה. שלישית. רביעית. הפסקתי לספור. הטלפון שלך – תמיד בלי קוד. חשבת שאני לא בודקת? קראתי שיחות. את הסמסים המטופשים: “מתגעגעת, מתוק”, “אתה הכי בעולם”. הסתכלתי בתמונות – איך אתה מחבק אותן ומחייך. בפעם הראשונה בכל השיחה הקול שלה רעד – אבל שלטה בעצמה. נשמה עמוק. – וכל הזמן שאלתי את עצמי: למה אני צריכה את זה? למה לחיות עם מי שלא אוהב אותי? – אני אוהב! – פרץ ממנו, – לאריסה, אני… – לא, – חתכה בתקיפות. – לא אוהב. אוהב נוחות. דירה מסודרת. אוכל חם. חולצות מגוהצות. אישה שלא שואלת שאלות. נעמדה. ניגשה לחלון. עמדה, בוהה בחושך. – אתה יודע מתי החלטתי? – שאלה, בלי להסתובב. – חודש שעבר. הבת שלנו באה לסופ”ש. ישבנו במטבח, שתינו תה. אמרה לי: “אמא, את נהיית מוזרה. שקטה. כאילו לא עצמך”. וחשבתי: אלוהים, היא צודקת. אני באמת לא עצמי כבר עשר שנים. ויקטור הביט בגבה – זקוף, מתוח – ופתאום הבין: הוא מאבד אותה. לא “יכול לאבד” – מאבד. עכשיו. – אני לא רוצה להתגרש, – לחש. – לאריסה, בבקשה. – ואני כן, – ענתה בפשטות. – כבר הגשתי מסמכים. עוד חודש דיון. – אבל למה?! – התפרץ. – למה עכשיו?! לאריסה פנתה אליו. הביטה בו זמן רב. חיוך עצוב חלף על פניה. – כי הבנתי: אתה אף פעם לא בגדת בי, ויטליק. כי בוגדים רק במי שחשוב לך. ואני בשבילך – פשוט הייתי. תמיד. כמו אוויר. וזה היה נכון. ויקטור ישב על הספה – כפוף, מבוגר בעשר שנים תוך רגע. לאריסה עמדה ליד הדלת. ביניהם – עשרים ושמונה שנות נישואין, בת אחת, דירה שכל פינה בה הכירה אותם יחד. ותהום. ענקית. – אתה מבין, – לחש, – שאני בלעדייך אלך לאיבוד. – לא תלך, תשרוד, – קטעה. – ככה או ככה. – לא! – קפץ, ניגש אליה. – לאריסה, אני אתקן! נשבע! לא יהיה יותר… – ויטליק, – הרימה יד לבלום אותו. – זה לא קשור אליהן. בכלל לא. – אז למה?! היא שתקה. בחרה מילים – אלו שכל השנים רצתה לומר, ופחדה. או לא ידעה. או לא הרגישה שמגיע לה שיקשיבו לה. – אתה יודע איך היה לי? תמיד, אחרי עוד “מרינה” או “סיון” שלך – שכבתי לידך במיטה והרגשתי אוויר שקוף. הרי אפילו לא ניסית להסתיר! לא שמרת על הטלפון. מדי פעם חולצה לכביסה עם שפתון זר. היית בטוח שאני – טיפשה. עיוורת. ויקטור נדה, כאילו היכו בו. – לא התכוונתי. – לא התכוונת? – התקרבה אליו. עיניה נצצו – לא מדמעות. מזעם. מזעם של שנים. – פשוט לא חשבת עליי בכלל. מה עברת בראש כשליטפת אחרת? “אשתי לא תדע”? או “מה זה כבר משנה”? הוא שתק. כי האמת הייתה מסוכנת יותר. הוא באמת לא חשב עליה. בכלל. לאריסה הייתה עובדה קבועה. היה בטוח: היא לא תלך לשום מקום. תמיד תהיה. – היית חוזר הביתה אחרי העניינים שלך – והכול בסדר אצלך. כי אצלך שום דבר לא השתנה. אשתך כאן. משפחה כאן. הכול תקין. היא הסתובבה ממנו. – ואני? אני לא הייתי שם. לא באמת. ויקטור התקדם. שלח יד – לגעת, לחבק, לעצור. לאריסה התרחקה. – אל, – אמרה בעייפות. – מאוחר מדי. הוא אחז בידיה. – לאריסה, בבקשה! תני לי צ’אנס! אני אשתנה! אני אהיה אחר! הביטה על הידיים השלובות. על פניו – מעוותים, מפוחדים. ופתאום קלטה: הוא באמת מפחד. אבל לא לאבד אותה. הוא מפחד להישאר לבד. – תדע, – אמרה בשקט, משחררת את ידיה, – שגם אני פחדתי. פחדתי להישאר לבד. בלעדיך. בלי משפחה. אבל אתה יודע מה גיליתי? הרימה את התיק, לקחה מפתחות. – אני כבר לבד. מזמן. איתך – אבל לבד. ויצאה מהדלת. עברו שלושה שבועות. ויקטור ישב בדירה הריקה – לאריסה עברה מיד לבתם – ודפדף בטלפון. מרינה מהנהלת חשבונות. סיון מהחדר כושר. עוד שתיים, שלוש שמות שיום אחד היו משהו. התקשר לסיון. ניתקה. שלח למרינה – קראה, לא ענתה. השאר אפילו לא פתחו. דבר מוזר: כשהיה גבר עם משפחה – כולן “רצו” לראות אותו. עכשיו, כאילו חופשי… אף אחת לא צריכה אותו. הוא ישב על הספה, בדירה שבבת אחת הפכה לזרה – והרגיש לראשונה, באמת, בודד. הסתכל שוב בטלפון. חיפש את “לאריסה”. הביט ארוכות במסך. האצבעות רעדו. כתב הודעה. מחק. כתב שוב. מחק. בסוף כתב: “אפשר להיפגש?” כעבור שעה התקבלה תשובה: “בשביל מה?” ויקטור התלבט. מה לכתוב? “סליחה”? מאוחר. “תחזרי”? מגוחך. “השתניתי”? שקר. כתב אמת: “אני רוצה להתחיל הכול מההתחלה. אפשר לנסות?” שלוש נקודות. נעלמו. הופיעו שוב. ואז ההודעה: “בוא בשבת. לבת. בשתיים. נדבר.” ויקטור נשם עמוק. הוא לא ידע מה יהיה. האם תסלח. האם תחזור. האם בכלל יש לו זכות להזדמנות שנייה. הביט בטבעת הנישואין. ולראשונה מזה שנים הרגיש מוכן להתחיל באמת מהתחלה. אם תסכים. האם לאריסה הייתה צריכה להבליג על הבגידות של בעלה? אולי עדיף היה לעורר מהומה ולברר את הכול כבר בבגידה הראשונה? מה דעתכם?

Life Lessons