אני יודעת על כל העניינים שלך, אמרה אשתו. גדי התכווץ מבפנים.
הוא לא נרעש כלפי חוץ. לא החוויר. רק עמד במקום, כאילו הזמן נעצר, והלב שלו התקפל כמו דף נייר שמגולגל לפני שזורקים אותו לפח.
נעמה עמדה ליד הכיריים, ערבבה בסיר. אותה העמידה המוכרת, הגב אליו, סינר עם נקודות קטנות, ריח הבצל המטוגן ממלא את המטבח. פינה חמה של בית. אבל הקול שלה קול צלול וקר, כמו של קריינית ברדיו.
גדי כמעט השתכנע שאולי שמע לא נכון. אולי היא מדברת על משהו אחר? מצאה מלפפונים טריים בשוק? שמעה שדוד מהקומה השנייה מוכר את הרכב?
אבל לא.
על כל העניינים, חיזקה נעמה, בלי להסתובב.
כאן הוא באמת קפא. כי לא היה בטון שלה לא כעס, לא עלבון, לא מה שתמיד פחד שיבוא דמעות, צעקות, בינתיים כלים. רק עובדה. כמו להגיד שחסר חלב במקרר.
גדי בן חמישים ושתיים. עשרים ושמונה מהם עם האישה הזו. הכיר כל שומה, כל קמט, כל נשימה שלה. אבל קול כזה לא שמע ממנה אף פעם.
נעמי, ניסה להגיב, אבל הגרון נחנק.
השתעל. ניסה שוב.
נעמה, על מה את מדברת?
היא הסתובבה. הסתכלה בו הרבה זמן, בשקט, כאילו ראתה אותו בפעם הראשונה, או אולי כמו שמביטים בתמונה ישנה שדהתה מזמן.
נגיד על הדס, ממחלקת החשבונות אצלך, אמרה. שנת תשע״ח, אם אני זוכרת נכון.
האדמה נשמטה לו מתחת לרגליים. לא, זו לא מטאפורה באמת הרגיש ריק, מרחף.
אלוהים. הדס?!
אפילו הפנים שלה לא זכר. הייתה איזו אפיזודה במסיבת עובדים, אולי אחרי? קצרה, חסרת משמעות. אז הבטיח לעצמו לעולם לא עוד.
וגם על תמר, המשיכה נעמה באותו קול רגוע. זו שהתקרבה אליך במכון הכושר, זה היה לפני שנתיים.
הוא פתח את הפה. סגר.
מאיפה היא יודעת על תמר בכלל?!
נעמה כיבתה את הגז. הורידה את הסינר בדייקנות, קיפלה אותו. התיישבה לשולחן.
אתה רוצה לדעת איך גיליתי? שאלה. או יותר מעניין אותך למה שתקתי?
הוא שתק. לא כי לא רצה לדבר כי לא היה מסוגל.
בפעם הראשונה, התחילה נעמה, שמתי לב לפני עשר שנים בערך. התחלת להישאר עד מאוחר בעבודה, בעיקר בימי שישי. חזרת כולך נרגש, מבט נוצץ. הרחת מבושם אחר.
היא חייכה חיוך מר, בלי שמחה.
שכנעתי את עצמי שבועות, אולי נדמה לי. אולי מישהי חדשה במשרד? ואז מצאתי קבלה לארוחה במסעדה, בכיס החליפה שלך. ארוחה לשניים. יין. קינוח. בחיים לא היינו שם יחד.
גדי חשב להתגונן, לשקר. כמו תמיד. אבל שום מילה לא יצאה.
אתה יודע מה עשיתי? נעמה הרימה עיניים אליו. בכיתי במקלחת. שטפתי פנים. הכנתי ארוחת ערב. חייכתי אליך. לבת שלנו לא סיפרתי מילה הייתה אז בת חמש עשרה. מבחני בגרות. אהבה ראשונה. למה שתדע שאבא…
היא השתתקה. העבירה יד על השולחן כאילו מנקה אבק סמוי מהזמן.
חשבתי שאשרד. שהם כולם ככה משבר גיל, שטויות של גברים. יחזור ודי. העיקר שהמשפחה מחזיקה.
נעמה, הצליח גדי ללחוש.
אל תגיד כלום, עצרה אותו. תן לדבר.
הוא שתק.
אחר כך הגיעה עוד אחת. ועוד אחת. כבר הפסקתי לספור. הטלפון שלך אף פעם לא היה עם קוד. חשבת שאני לא מסתכלת? קראתי את ההודעות. את כל ה״מתגעגעת, נסיך״, ״אתה הגבר שלי״. הסתכלתי בתמונות איך אתה מחבק אותן, מחייך אליהן. הקול שלה רעד פתאום, אבל לקחה נשימה עמוקה.
ושוב שאלתי את עצמי: למה לי? למה לחיות עם מישהו שלא אוהב אותי?
אני אוהב! פרץ מגדי. נעמה, אני…
לא, אמרה בתקיפות. אתה אוהב נוחות. דירה מסודרת. אוכל חם. חולצות מגוהצות. אישה שלא שואלת שאלות.
היא קמה. ניגשה לחלון. עמדה בוהה בחצר החשוכה.
אתה יודע מתי החלטתי? שאלה בלי להביט בו. לפני חודש. הבת שלנו באה בסוף שבוע. ישבנו במטבח, שתינו תה. היא אומרת לי: ״אמא, נהיית מוזרה. שקטה, לא שמחה.״ וחשבתי היא צודקת. הפסקתי להיות עצמי. כבר עשר שנים אני לא חיה בשבילי.
גדי הביט בגבה הזקוף, ופתאום הבין הוא מאבד אותה. לא ״אולי״ אלא עכשיו.
אני לא רוצה להתגרש, אמר בקול חנוק. נעמה, בבקשה.
אני כן, ענתה בפשטות. הגשתי כבר את המסמכים. בעוד חודש הדיון.
אבל למה עכשיו?! התפרץ.
נעמה הסתובבה. הביטה עמוק בעיניו. וחייכה. עצוב.
כי הבנתי שמעולם לא בגדת בי, גדי. כי אפשר לבגוד רק במי שחשוב לך. ואני בשבילך תמיד הייתי… כמו אוויר.
וזו הייתה האמת.
גדי התיישב על הספה, כפוף, זקן בעשור. נעמה עמדה ליד הדלת. ביניהם עשרים ושמונה שנות נישואים, בת משותפת, דירה שכל פינה זוכרת אותם. ופתאום תהום.
את יודעת, לחש בלעדייך אלך לאיבוד.
לא תלך, תסתדר, קטע אותו. איכשהו.
לא! קם, ניגש אליה. נעמה, אני אתקן! נשבע! יותר לא…
גדי, הרימה יד ועצרה. זה לא בגללן. בכלל.
אז בגלל מה?
שקט. חיפשה את המילים שמעולם לא אמרה.
אתה יודע איך זה הרגיש? כל פעם שחזרת אחרי עוד הדס או תמר שכבתי לידך והרגשתי כלום. אפילו לא ניסית להסתיר. הטלפון גלוי. חולצה עם אודם. היית בטוח שאני טיפשה. עיוורת.
גדי הרגיש חבטה.
לא רציתי…
לא רצית? התקרבה אליו. עיניה נצצו מכעס, לא מדמעות. פשוט לא חשבת עליי בכלל. במה חשבת כשנישקת אחרת? ״העיקר שהיא לא יודעת?״ או ״מה זה משנה״?
הוא שתק.
כי זו הייתה האמת.
היא הייתה מובנת מאליה עבורו. תמיד שם, תמיד נשארת.
היית חוזר אחרי כל זה והכול רגיל מבחינתך. המשפחה קיימת, האישה שם, החיים ממשיכים.
הסתובבה.
אני שם לא הייתי. בכלל.
גדי עשה צעד. שלח יד ללטף כתפה, לעצור.
נעמה התרחקה.
אל תיגע, אמרה בעייפות. מאוחר מדי.
הוא תפס ידיה.
נעמה, בבקשה! תקבלי אותי! אני אתקן! אהיה איש אחר!
הביטה באצבעות המשתלבות, בפניו המעוותים מדאגה, וידעה: הוא באמת פוחד. אבל לא מהפרידה ממנה.
הוא פוחד לגלות שהוא לבד.
אתה יודע, אמרה בשקט ושיחררה את ידיה, אני פחדתי גם. להיות לבד. בלי משפחה. אבל אתה יודע מה גיליתי?
לקחה את התיק מהמזנון. את המפתחות.
אני כבר לבד. מזמן. איתך ליד אבל לבד.
והלכה לדלת.
שלושה שבועות עברו.
גדי ישב בדירה הריקה נעמה עברה לבת מיד אחרי השיחה ודפדף בטלפון. הדס מהעבודה. תמר מהמכון. עוד שניים-שלושה שמות שכבר מזמן נמחקו אצלו בלב.
התקשר לתמר.
סיננה.
כתב להדס קראה, לא ענתה.
ואחרים אפילו לא טרחו.
מוזר. כל עוד היה ״משפחתי״, התעניינו בו. עכשיו, כשהוא “פנוי”…
אף אחת לא רוצה.
הוא ישב על הספה, בבית שהפך פתאום זר וענק ורק עכשיו, לראשונה בחייו, הרגיש בודד באמת.
הוציא שוב את הטלפון. חיפש את ״נעמה״. הביט בשם על המסך. האצבעות רעדו.
הקליד הודעה. מחק. כתב מחדש. מחק.
בסוף כתב רק ״אפשר להיפגש?״
שעה חלפה, והגיעה תשובה: ״למה?״
גדי התלבט. מה להגיד? ״סליחה״? מאוחר מדי. ״תחזרי״? מגוחך. ״השתניתי״? שקר.
אז כתב אמת:
״אני רוצה לנסות הכול מהתחלה. אפשר?״
הנקודות הבהבו. נעלמו. חזרו.
ואז באה תגובה:
״תבואי בשבת. לבית של הבת. בשתיים. נדבר״.
גדי נשם.
לא ידע מה יהיה. אם תסלח, אם תחזור. אם בכלל מגיע לו עוד סיכוי.
הביט בטבעת הנישואים שעל אצבעו.
ולראשונה מזה שנים, הרגיש באמת מוכן להתחיל מחדש.
אם היא תסכים.
האם נכון היה לנעמה לשתוק כל השנים? הייתה צריכה לזעוק ולא לוותר על עצמה כבר מההתחלה? מה דעתכם?
