“— אני יודעת על הבגידות שלך, — אמרה אשתו. ויקטור הרגיש איך הדם קופא בו.” לא, הוא לא נבהל. אפילו לא החוויר — למרות שבתוכו הכל התכווץ לכדור, כמו דף נייר שמכווצים לפני שזורקים לפח. הוא פשוט קפא במקום. לריסה עמדה ליד הכיריים, בוחשת משהו בסיר. תנוחה כל-כך רגילה — הגב לבעלה, סינר עם נקודות קטנות, ריח בצל מטוגן. תמונה ביתית. חמימה. רק שהקול שלה היה כמו של קריינית חדשות. ויקטור אפילו חשב: אולי שמע לא נכון? אולי היא דיברה על המלפפונים — שהיא יודעת איפה קונים טריים? או על השכן מהקומה השלישית שמוכר את הרכב? אבל לא. — על כל הבגידות, — חזרה לריסה, בלי להפנות מבט. וכאן באמת הוא קפא. כי בטון שלה לא הייתה היסטריה, לא פגיעה. לא היה שם מה שתמיד פחד ממנו: דמעות, האשמות, צעקות או כלים נשברים. הייתה רק עובדה. כאילו הודיעה שהחלב נגמר. חמישים ושתיים שנים חי ויקטור בעולם הזה. עשרים ושמונה מתוכן — עם האישה הזאת. הכיר אותה כמו את כף ידו: איפה יש לה שומה בכתף שמאל, איך היא מקמטת את האף כשהיא טועמת מרק, איך היא נאנחת בבוקר. אבל את הטון הזה — הוא מעולם לא שמע ממנה. — לר’, — ניסה להתחיל, אבל הקול שלו נחנק. השתעל, ניסה שוב. — לריסה, על מה את מדברת? היא הסתובבה. הביטה בו — זמן רב, בשקט, כאילו ראתה אותו לראשונה. או יותר נכון, כאילו בוחנת תמונה ישנה שאי אפשר כבר להבחין בפרטים. — על מרינה, למשל, — אמרה. — מהחשבונאות שלך. אלפיים שמונה עשרה, אם אינני טועה. ויקטור הרגיש כאילו הקרקע נשמטת מתחת לרגליו. לא מטפורה — ממש נשמטה, והוא נשאר תלוי באוויר. אלוהים. מרינה?! הוא בקושי זכר את הפנים שלה. איזו אפיזודה — במסיבת עבודה אולי? או אחריה? משהו קצר. שום דבר רציני. הוא אז הבטיח לעצמו: יותר אף פעם. — וגם על סבטה, — המשיכה לריסה בקור רוח. — זו שפנתה אליך במכון כושר. שנתיים עברו מאז. הוא פתח את פיו. סגר. ומאיפה היא יודעת על סבטה?! לריסה כיבתה את הכיריים. הסירה את הסינר — בעדינות, לאט-לאט, קיפלה אותו. התיישבה ליד השולחן. — אתה רוצה לדעת איך גיליתי? — שאלה. — או שיותר חשוב לך לדעת למה שתקתי? ויקטור שתק. לא כי לא רצה לומר, פשוט לא היה מסוגל. — בפעם הראשונה, — החלה לריסה, — שמתי לב כבר לפני עשר שנים. התחלת לחזור מאוחר מהעבודה. במיוחד בימי שישי. חזרת שמח כזה, עם ניצוץ בעיניים. מריח מבושם. היא חייכה חיוך מריר, בלי שמחה. — חשבתי אז: אולי נדמה לי? אולי מישהי במשרד התחילה ללבוש בושם חדש? שכנעתי את עצמי חודש שלם. ואז מצאתי קבלה ממסעדה בכיס הז’קט שלך. ארוחת ערב לשניים. יין. קינוח. אנחנו אף פעם לא ביקרנו שם יחד. ויקטור רצה לומר משהו — להתנצל, לשקר כהרגלו. אבל המילים נתקעו איפשהו בין הקיבה לגרון. — יודע מה עשיתי? — הביטה לו בעיניים. — בכיתי במקלחת. אחר כך שטפתי פנים. בישלתי ארוחת ערב. קיבלתי את פניך בחיוך. לילדה לא אמרתי כלום — הייתה בת חמש עשרה אז. בגרויות. אהבה ראשונה. למה שתדע שאבא שלה… היא השתתקה. העבירה יד על השולחן כאילו מנקה אבק שאינו נראה. — חשבתי: אתגבר. זה יעבור לבד. גברים — כולם אותו הדבר — משבר גיל, הורמונים, שטויות. הוא יחזור — בסדר. העיקר — שהמשפחה תחזיק מעמד. — לר’, — הצליח לגרד מעצמו. — לא צריך, — קטעה אותו. — תן לי לסיים. הוא שתק. — ואחר כך באה שנייה. שלישית. רביעית. הפסקתי לספור. הטלפון שלך — הרי בלי קוד תמיד. חשבת שאני לא מסתכלת? קראתי שיחות. הודעות הטיפשיות האלה “מתגעגע, נסיכה”, “אתה הכי טוב”. הסתכלתי בתמונות — איך אתה מחבק אותן, מחייך. לראשונה, קולה רעד. אבל התגברה, נשמה עמוק. — וכל הזמן שאלתי את עצמי: למה אני צריכה את זה? למה לחיות עם מישהו שלא אוהב אותי? — אני אוהב! — נפלט לויקטור. — לריסה, אני… — לא, — נענתה בתקיפות. — אתה לא אוהב. אתה אוהב נוחות. דירה נקייה. ארוחה חמה. חולצות מגוהצות. אישה שלא שואלת שאלות מיותרות. היא קמה. ניגשה לחלון. עמדה, מביטה בחושך. — יודע מתי החלטתי? — שאלה, אינה מסתובבת. — לפני חודש. הבת שלנו הגיעה לסוף שבוע. ישבנו במטבח, שתינו תה. היא אומרת לי: “אמא, את נהיית מוזרה. שקטה. כאילו את כבר לא את.” וחשבתי: אלוהים, היא צודקת. אני באמת לא אני. כבר עשר שנים אני לא חיה בשביל עצמי. ויקטור הביט בגבה הזקוף, המתוח — ופתאום הבין: הוא מאבד אותה. לא “אולי יאבד” — מאבד. עכשיו. — אני לא רוצה להתגרש, — לחש בקול צרוד. — לריסה, בבקשה. — אבל אני כן, — אמרה בפשטות. — כבר הגשתי מסמכים. בעוד חודש יש דיון. — אבל למה?! — התפרץ. — למה דווקא עכשיו?! לריסה הסתובבה. הביטה בו — ארוכות, חודרות. וחייכה. בעצב. — כי הבנתי: אף פעם לא בגדת בי, ויטיה. כי בוגדים רק במי שחשוב לך. ואני בשבילך פשוט הייתי. תמיד. כמו אוויר. וזה היה נכון. ויקטור ישב על הספה — כפוף, מגורען, כאילו הזדקן בעשר שנים. לריסה עמדה מול דלת הכניסה. ביניהם — עשרים ושמונה שנות נישואין, בת משותפת, דירה שכל פינה בה זוכרת שניהם. ו תהום. עצומה, בלתי ניתנת לגישור. — אתה הרי מבין, — אמר בשקט, — שאני אבוד בלעדייך. — לא תיאבד, תמשיך, — קטעה אותו. — איכשהו. — לא! — קפץ, ניגש אליה. — לריסה, אני אתקן! נשבע! לא יהיו יותר… — ויטיה, — הניפה ידה לעצור אותו. — זה לא בגללן. בכלל לא בגללן. — אז בגלל מה?! היא שתקה. חיפשה מילים — את אלה שרצתה לומר שנים, אבל פחדה. או לא יכלה. או לא האמינה שיש לה זכות להישמע. — יודע איך היה לי? תמיד, כשהיית חוזר מאחת המרינות או הסבטות שלך — הייתי שוכבת לידך ומרגישה שאני אוויר. אפילו לא ניסית להסתיר! לא הסתרת את הטלפון. זרקת חולצות לכביסה עם השפתון שלהן על הצווארון. היית בטוח שאני — טיפשה. עיוורת. ויקטור התנודד, כאילו היכו בו. — לא רציתי. — לא רצית? — צעדה אליו. עיניה ברקו — לא מדמעות, אלא מזעם. מזעם ישן, שהצטבר, ותפרץ. — פשוט לא חשבת עלי בכלל. מה עבר לך בראש כשהיית מנשק מישהי אחרת? “אשתי לא תגלה”? או “איזו כבר משמעות יש”? הוא שתק. כי האמת הייתה נוראית יותר. הוא באמת לא חשב עליה. בכלל. לריסה הייתה בעולמו כמו עובדה מוגמרת. היה בטוח: היא לא תלך. תמיד תישאר. — היית חוזר הביתה מה”בגידות” שלך — והרגשת מצוין. כי בעולמך הכל בסדר. אשה במקומה. משפחה שלמה. הכל טוב. היא הפנתה עורף. — ואני? אני בכלל לא הייתי שם. בעולם שלך. ויקטור עשה צעד. הושיט יד — לגעת לה בכתף, לחבק, להחזיק. לריסה התרחקה. — לא צריך, — אמרה בעייפות. — מאוחר מדי. הוא אחז בידיה. — לריסה, אני מתחנן! תני לי צ’אנס! אני אתקן! אהיה אחר! היא הביטה בידיים של שניהם. בפניו המעוותות, המבוהלות. ופתאום קלטה: הוא באמת פוחד. אבל לא לאבד אותה. הוא פוחד להישאר לבד. — תדע, — אמרה בשקט, משחררת את ידיה, — שגם אני פחדתי. פחדתי להישאר לבד. בלעדיך. בלי משפחה. אבל יודעת מה הבנתי? היא לקחה את התיק מהשולחן. את המפתחות. — אני כבר לבד. מזמן. איתך — אבל לבד. והלכה לדלת. עברו שלושה שבועות. ויקטור ישב בדירה ריקה — לריסה עברה לבת מיד אחרי השיחה ההיא — ודפדף בטלפון. מרינה מהחשבונאות. סבטה מהמכון כושר. עוד שתיים-שלוש שמות של פעם, שפעם סימנו משהו. התקשר לסבטה. נמחקה. כתב למרינה — קראה, לא ענתה. השאר אפילו לא פתחו את ההודעות. מוזר: כשהיה גבר נשוי, לכולן היה חשוב להיפגש איתו. ועכשיו, כשהוא כביכול פנוי… אף אחת לא צריכה אותו. הוא ישב על הספה, בדירה שהפכה פתאום עצומה וזרה — ופעם ראשונה בחייו הרגיש באמת בודד. הוציא שוב את הטלפון. מצא את השם “לריסה”. הביט במסך זמן ארוך. אצבעות רועדות. הקליד הודעה. מחק. הקליד שוב. מחק שוב. בסוף כתב פשוט: “אפשר להיפגש?” התשובה הגיעה אחרי שעה: “למה?” ויקטור חשב. מה להגיד? “סליחה”? מאוחר. “תחזרי”? מגוחך. “השתניתי”? שקר. כתב את האמת: “אני רוצה להתחיל הכל מחדש. אפשר לנסות?” שלוש נקודות נדלקו. נעלמו. חזרו. והנה התשובה: “בוא בשבת. אצל הבת. בשתיים. נדבר.” ויקטור נשם עמוק. הוא לא ידע מה יהיה. אם תסלח. אם תחזור. אם מגיע לו בכלל סיכוי שני. הביט בטבעת הנישואין על האצבע. ולראשונה זה שנים הרגיש מוכן להתחיל מהתחלה. אם תרצה. האם עשתה לריסה נכון כששמרה בבטן את הבגידות של בעלה? אולי הייתה צריכה לעשות סקנדל ולסיים עם הכל כבר בבגידה הראשונה? מה דעתכם?

Life Lessons