כשנולדתי, אבא שלי עזב אותנו. אמא גידלה אותי לבד. היום אני מבין שזה לא ממש היה מה שהייתי קורא לו הורות. מאז שאני זוכר את עצמי, או שהיא הייתה שיכורה, או נעלמת לכמה ימים, או מביאה איתה כל פעם “חברים” הביתה.
עד גיל עשר בערך, באמת חשבתי שככה גם שאר הילדים גדלים, שזה דבר רגיל.
כשהגעתי לתיכון, התחלתי לעבוד. רציתי משהו לאכול, וביישוב שלנו היו כל מיני עבודות מזדמנות. קיבלתי כמה שקלים או קצת אוכל עבור העבודה שלי.
אחרי הלימודים ניסיתי למצוא עבודה הגונה, אבל כילד ממשפחה ענייה בלי קשרים וללא אפשרויות לא היה לי הרבה לאן לפנות. אז הסתדרתי איכשהו, בדיוק כמו שאמא שלי הייתה מסתדרת.
אני לא יודע מאיפה היא השיגה כסף כל הזמן. את הפירורים שהבאתי הביתה הייתי מוציא על אוכל. כנראה שזה התאים לה, כי היא לא ניסתה לשנות כלום.
לפני שלוש שנים בערך, גבר התחיל להגיע לבית של אמא שלי לעיתים תכופות
נראה שהוא עני, אבל לא היה בו משהו של שיכור גמור. בדרך כלל היה נחמד אליי, רוב הזמן בכלל לא שם לב אליי. כבר קיוויתי שאולי הוא ישפיע עליה איכשהו, שנעבור לגור יחד במקום אחר ונצא מהחיים העלובים האלה.
התקוות שלי התממשו באיזשהו מקום. אחרי כמה חודשי מפגשים כמעט יומיומיים, הוא החל לגור איתנו. לא הרגשתי ממנו עוינות, אבל תמיד הייתה לי תחושה שהוא משתדל להתעלם ממני. הצרה נפלה עליי ברגע הכי לא צפוי.
אחרי שגרנו יחד שישה חודשים בערך, חזרתי ערב אחד הביתה עם הכסף שהרווחתי בעבודה. חשבתי שאולי זה יעודד קצת את אמא, שהייתה נראית מדוכאת או ממורמרת בזמן האחרון.
אבל ברגע שנכנסתי, מהדלת אמא התחילה לצעוק עליי שאני לא רצוי בבית ושאני חייב לעזוב. בהתחלה לא הבנתי בכלל על מה היא מדברת. לא עשיתי שום דבר שהיה מצדיק התנהגות כזו. בכל מקרה, הרגשתי שזה לא הזמן לדבר איתה ועברתי ללון אצל חבר, מתוך תקווה שהיא תחזור לעצמה אחרי יום-יומיים.
אבל לא למחרת שוב סולקתי. בהמשך התברר לי שהגבר הזה בכלל לא חיבב אותי, ושכנע את אמא שלי להיפטר ממני. והיא שמעה בקולו.
כך, נשארתי חסר בית בגיל 21. אני גר אצל חברים שמזל שהם עוזרים לי או מזמינים אותי אליהם. אני מנסה להתפרנס איכשהו בדיוק כמו בעבר. אז כשאני שומע אנשים שמאשים ילדים על כך שלא מכבדים את ההורים שלהם, יש לי מה להגיד לפעמים באמת יש סיבות לכך…
