כשנולדתי, אבא שלי פשוט התנדף מהחיים שלנו. אמא שלי גידלה אותי לבד, אבל ככל שאני חושבת על זה היום לא הייתה בדיוק הדמות האימהית שהיית מצפה לה. מאז ומתמיד, או שהייתה שיכורה מכל מיני חומרים, או שהייתה נעלמת לשבועות, או שהייתה סוחבת איתה “חברים” הביתה בלי סוף.
עד גיל עשר בערך, באמת חשבתי שככה כולם חיים פה, שזה טבעי שמישהו יחזור לבית בלי לדעת מי מחכה לו ומה יקרה כשידליק את האור במטבח.
כשהתחלתי תיכון, מצאתי עבודה פה ושם. פשוט רציתי שיהיה לי משהו לאכול. במושב היו כל מיני עבודות קטיף זיתים, סידור מחסן, שמירה על ילדים קטנים. קיבלתי כמה שקלים מדי פעם, לפעמים אוכל.
אחרי שסיימתי את בית הספר, ניסיתי למצוא עבודה נורמלית. אבל בת של משפחה ענייה, בלי שום קשרים, בלי חשבון בנק מכובד… לא היו לי הרבה ברירות. עשיתי מה שיכולתי כדי לשרוד בערך כמו אמא שלי.
מעולם לא הבנתי מאיפה היא מביאה כסף. מכלום כמעט; את הפירורים שהבאתי הביתה הייתי משקיעה בלחם וגבינה צהובה. נראה שהיא דווקא מרוצה היא אף פעם לא ניסתה לשנות כלום.
ואז, לפני שלוש שנים בערך, מישהו התחיל לבוא לבית של אמא כל הזמן…
הוא היה נראה עני, אבל לא בדיוק הומלס. בדרך כלל לא פנה אלי, אבל גם לא התעלם לגמרי. הלב שלי התחיל לקוות אולי הוא יסחוף אותנו, נצא סוף סוף מהחיים המטורפים האלו, אולי נמצא שגרה.
התקוות התממשו למין דרך עקומה. אחרי כמה חודשים בהם הוא היה בא כמעט כל ערב, עבר לגור איתנו. לא הייתה בינינו עוינות, בכל זאת תמיד הרגשתי שהוא משתדל לא לראות אותי בכלל. וחלום בלהות הגיע בדיוק כשלא צפיתי אותו.
אחרי שגרנו יחד כחצי שנה, ערב אחד חזרתי הביתה עם כמה שטרות שבלעתי את עצמי בשביל להרוויח. חשבתי לשמח קצת את אמא שלי, שנראתה לאחרונה קפואה. אבל ברגע שנכנסתי הביתה, היא התחילה לצעוק עליי אמרה שאני לא רצויה ושאני חייבת לעזוב.
בהתחלה לא קלטתי מה היא רוצה. הרי לא עשיתי שום דבר יוצא דופן. לא התכוונתי להתווכח אתה, אז לקחתי תיקים וישנתי אצל רותם, החברה הכי טובה שלי. קיוויתי שזה עוד זעם רגעי של אמא, שיעבור אחרי יומיים.
אבל לא גם למחרת היא סילקה אותי והפעם ברצינות. מסתבר שהוא הגבר הזה מההתחלה לא סבל אותי, ובסוף שכנע אותה להיפטר ממני. והיא זרמה איתו לגמרי.
ככה, נשארתי בלי בית בגיל עשרים ואחת. אני מסתובבת בין בתים של חברים, זכיתי בזה שהם פותחים לי דלתות ונפש. אני ממשיכה לשרוד כמו שתמיד שרדתי מה שצריך כדי לחיות.
וכל פעם כשאני נתקלת באנשים שמטיפים לילדים “למה לא תכבדו את ההורים שלכם?”, מתחשק לי לצעוק יש כאלה, שלהם באמת יש סיבות מאוד ברורות לזה.
