כשנולדתי, אבי עזב את המשפחה. אמי גידלה אותי לבדה. היום, כאשר אני מסתכל לאחור, אני מבין שהיא אף פעם לא באמת הייתה כפי שהייתי מצפה מהורה. מאז ומתמיד, היא או הייתה מתחת להשפעת אלכוהול, או נעלמה למספר ימים, או הביאה “חברים” אלינו הביתה.
עד שהגעתי לגיל עשר, חשבתי שזה רגיל שכך גם ילדים אחרים חיים. הייתי בטוח שזו דרכו של עולם.
בתיכון כבר התחלתי לעבוד. רציתי לאכול ומשהו לחיות ממנו, ובמושב בו גרנו אפשר היה למצוא עבודות מזדמנות בגינות, בלול או אצל השכנים. שילמו לי כמה שקלים או נתנו משהו לאכול בתמורה לעבודה.
אחרי שסיימתי בית ספר, ניסיתי למצוא עבודה נורמלית. אבל מה הסיכוי של נער ממושב עני, בלי קשרים ובלי שום אפשרויות? לא היה לי ברירה אלא להסתדר איכשהו, בדיוק כמו שאמא שלי הסתדרה.
עד היום אין לי מושג מאיפה היא השיגה כסף. את הפרוטות שהבאתי לשולחן הוצאתי על אוכל. כנראה שזה הספיק לה, כי היא לא ניסתה לשנות שום דבר.
לפני שלוש שנים בערך, התחיל לבוא אלינו גבר שהפך עם הזמן לדמות קבועה בבית של אמא שלי.
הוא נראה עני, אבל לא הזכיר שיכור אמיתי. בדרך כלל היה נחמד אלי, אבל בשאר הזמן התעלם מקיומי. התחלתי לפתח תקווה אולי בהשפעתו אמא תשתנה, אולי נעבור יחד דירה ונצא מהחיים העלובים האלה.
התקוות שלי התגשמו, לפחות כך חשבתי. אחרי מספר חודשים בהם הגיע אצלנו מדי יום, עבר לגור איתנו. בתחילה לא חשתי ממנו עוינות, אבל תמיד היה נדמה שהוא עושה מאמצים לא לראות אותי. בחלומותיי כבר דמיינתי שלנו זו התחלה חדשה. אך דווקא כשהתחלתי להאמין בשינוי, קרתה הצרה.
שישה חודשים לאחר שעבר לגור איתנו, שבתי הביתה בערב עם מעט הכסף שעמלתי קשה להשיג. האמנתי שאשמח את אמא שלי, שמזה זמן קצר נראתה נפולה ועצובה.
אבל כשרק פסעתי לבית, עוד מהפתח, אמא התחילה לצעוק עלי שאני לא רצויה יותר בבית ועלי לעזוב מיד. לא הבנתי כלל. לא עשיתי לה כל רע, לא עברתי על אף גבול. אבל הרגשתי שאין טעם לדבר איתה באותו רגע. הלכתי לישון אצל חברה, מקווה שזו עוד תקופה כזו שלה, והיא תירגע יומיים אחרי.
אבל לא. גם ביום המחרת נאמר לי שאין לי מה לחפש שם יותר. התברר שהגבר שכל כך קיוויתי שיביא לנו שלווה, לא סבל אותי מהרגע הראשון, והצליח לשכנע את אמא שלי להיפטר ממני. והיא עשתה כבקשתו.
כך, מצאתי את עצמי בגיל 21 ללא בית. היום אני חי אצל חברים טובים, שבחסדם פתחו לי את הדלת כאילו הייתי בן משפחה. את לחמי אני מרוויח כפי שצריך לא משנה איך. לכן, בכל פעם שאני שומע אנשים מתלוננים שלא מכבדים את הוריהם הייתי אומר: לפעמים יש סיבות.
