כשנולדתי, אבא שלי עזב את המשפחה. אימא גידלה אותי לבד. עכשיו אני מבין שהיא לא ממש הייתה ההורה שהייתי רוצה. מאז שאני זוכר את עצמי, היא או הייתה מרחפת ומנותקת, או נעלמה לכמה ימים, או מביאה איתה הביתה “חברים” שונים.
עד גיל עשר בערך חשבתי שזה נורמלי, שכולם חיים ככה.
עם הזמן, כשהגעתי לחטיבת הביניים, התחלתי לעבוד. רציתי לאכול, ובמושב היו כל מיני עבודות מזדמנות. הייתי מקבל כמה שקלים או אוכל על העבודה שלי.
אחרי בית הספר ניסיתי למצוא עבודה מסודרת, אבל כילד ממשפחה עניָה, בלי קשרים או אפשרויות… נאלצתי להסתדר איך שיכולתי. ממש כמו אמא שלי.
אין לי מושג מאיפה היא הצליחה להשיג כסף כל פעם. את הפרוטות שבקושי הבאתי הוצאתי רק על אוכל. נראה שהיא אהבה את זה, כי היא אף פעם לא ניסתה לשנות דבר.
ולפני בערך שלוש שנים, גבר מסוים התחיל לבוא לבית שלנו לעיתים תכופות יותר ויותר…
הוא היה נראה עני, אבל לא כמו שיכור אמיתי. לרוב היה נחמד אלי, אבל בדרך כלל פשוט התעלם מקיומי. כבר קיוויתי שהוא ישפיע על אמא ושאולי נוכל לעבור למשהו קצת יותר טוב מהחיים האלה.
התקווה שלי התגשמה, ובאמת אחרי כמה חודשים התחיל לגור איתנו. לא הרגשתי ממנו עוינות, אבל כל הזמן הרגשתי כאילו הוא מעדיף לא לראות אותי בכלל. הצרה באה פתאום.
בערך חצי שנה אחרי שעבר לגור אצלנו, חזרתי ערב אחד הביתה אחרי עוד יום עבודה. הבאתי את הכסף המועט שהרווחתי, וחשבתי שזה ישמח קצת את אמא, שבזמן האחרון הייתה עצובה ועצבנית…
אבל ברגע שנכנסתי הביתה, מהדלת, היא התחילה לצעוק עליי שאני כבר לא רצויה כאן וצריכה לעזוב. לא הבנתי בהתחלה. לא נתתי לה שום סיבה להתנהג אלי ככה. אבל לא ראיתי טעם להתווכח איתה באותו רגע. הלכתי לישון אצל חברה, וקיוויתי שזו עוד תקופה כזו, שתירגע אחרי יום-יומיים.
אבל זה לא נגמר גם למחרת היא פשוט גירשה אותי שוב. גיליתי שהגבר הזה לא סבל אותי מהרגע הראשון, ושכנע אותה להיפטר ממני. והיא הקשיבה לו.
ככה מצאתי את עצמי ללא בית בגיל 21. אני חי אצל חברים, לשמחתי, שעוזרים לי ומקבלים אותי כמו בן בית. אני שורד ועובד בכל מקום שאפשר. ודווקא בגלל כל זה, כשאני קורא איך מאשימים צעירים שלא מכבדים את ההורים יש כאלה שיש להם סיבה טובה מאוד לכך.
