אני לא יודעת, אולי רק לי יש את הבעיה הזאת. בזמן האחרון התחלתי לחלק את האוכל עם בעלי חצי-חצי, כי פשוט אין דרך אחרת. אם אני לא מחלקת מההתחלה בעלי כבר ידאג לחסל גם את החלק שלי. וככה אני נשארת בלי כלום כלומר, רעבה.
אז, שנעשה סדר. אני ובעלי נשואים שלוש שנים, לא ממהרים לעשות ילדים עוד יש זמן. שנינו עובדים ומשתכרים בערך אותו דבר, בשקלים כמובן. כשהתחתנו בכלל לא שמתי לב להרגל המוזר הזה שלו. נו, גבר שאוהב לאכול שיהיה!
אבל פתאום תפסתי את עצמי חושבת, שכל מה שאני קונה או מבשלת בדרך כלל נטרף בעיקר על ידי בעלי. לי נשאר מה שנקרא, בקושי שאריות. שנה שלמה זה המשיך ככה.
למשל, אני אופה עוף בתנור אני מקבלת אולי איזה חתיכה אחת. אבל גם אני אוהבת כרעיים ושניצלים! לאכול כל הזמן חזה יבש או כנפיים, זה לא בדיוק לפרגן לעצמי. גם עם שוקולד ועוגות, אותו סרט: אם הספקתי לקחת קובייה או שתיים יצא טוב. בשבילי ובשביל בעלי. שוויון בנטל, מה שנקרא. הוא כבר חיסל את השאר.
בהתחלה רמזתי לו שגם לי יש טעם לעוף ושוקולד לפעמים. בעלי חייך וזרק לי:
את מבשלת כזה טעים, איך אפשר לשים לב מתי זה נגמר? אל תכבדי. לא ידעתי שגם את רוצה, תגידי לי אז
האמת שלא נעלבתי, אבל זה לא היה כיף. ואז באה הנפילה הגדולה: יום ההולדת שלי. ערב לפני הכנתי סלטים ואפיתי את העוף האהוב עלינו, שיהיה לי קל לחמם מחר ונוכל לשבת יחד לארוחה חגיגית.
בעלי תמיד מגיע הביתה מהעבודה לפניי. בחיים לא חשבתי שהוא יעשה מעשה אבל הוא חיסל הכל. כל הסלטים חוסלו, השאיר מכל אחד כף להראות שהיה משהו. ואני? קיבלתי ירך עוף אחת.
הייתי כזה רעב, לא התאפקתי. הוא הסביר.
החצי עוגות התחלקו בינינו מסודר. חצי לי, חצי לו. ואז נשברתי. לא יכולתי יותר. כל חדוות היום-יום שהיתה לי נעלמה לה בדרך הביתה.
זהו, חמודי. נשבר לי! המון זמן סיפקתי, הגיע הזמן לשינוי. מעכשיו קונים ביחד, מחלקים חצי-חצי. עוף? חצי לך, חצי לי. שוקולדים ועוגיות כל אחד קופסה משלו. פירות, ירקות הכל. אתה יכול לטרוף את החצי שלך ביום או לפרוש אותו לשבוע מה שבא לך. נמאס לי לאכול רק מה שנשאר. אפילו לא שואל אם לשמור לי. בקיצור או שמתחלקים חצי-חצי, או שכל אחד קונה לעצמו.
בעלי לא רב איתי. הוא הסכים. היום הכל מתחלק ויש שלום בבית. וגם אף אחד לא נשאר רעב.
