אני לא יודע אם רק אני נתקל בבעיה הזאת. לאחרונה פשוט התחלתי לחלק את האוכל שאני מביא הביתה עם אשתי בצורה שווה. לא מצאתי פתרון אחר. אם לא מחלקים מראש, אשתי תגמור גם את החלק שלי. וברור שאני נשאר בלי כלוםכלומר, רעב.
תנו לי להסביר. אני ואשתי נשואים כבר שלוש שנים. עדיין לא מתכננים ילדיםיש זמן. שנינו עובדים ומרוויחים בערך את אותו שכר. כשהתחתנו, לא שמתי במיוחד לב להרגל המוזר הזה שלה. יופי, בחורה שאוהבת לאכוללא חסר!
לאט לאט שמתי לב שאת רוב מה שאנחנו קונים או מה שאני מבשלהיא בעיקר אוכלת. אני? מקבל חתיכה קטנה מכל מה שבישלתי או קנינו בסופר. זה נמשך ככה מעל שנה.
למשל, צליתי עוף בתנורנשאר לי קצת ממנו. אני אוהב דווקא את השוקיים והחזה. לאכול כל הזמן וינגים או חזה עוף יבשבקושי פינוק. אותו סיפור עם עוגיות ושוקולדים. אם הספקתי לקחת אחד או שניים, מעולה. אני ואשתיחצי חצי. היא כבר גמרה את הקרם.
בהתחלה ניסיתי לרמוז להאת לא היחידה שאוהבת מתוק או עוף. אשתי צחקה:
“אתה מבשל כל כך טוב, שבכלל לא שמתי לב שסיימתי הכל. אל תכעס, לא ידעתי שגם אתה רוצה. היית צריך להגיד ממנו.”
לא נעלבתי, אבל ממש לא היה לי נעים. והכול התפוצץ ביום ההולדת שלי. ערב קודם הכנתי סלטים ועוף שאהבנו, כדי שלמחרת רק נחמם ונאכל ביחד בארוחה חגיגית.
אשתי תמיד הייתה חוזרת מהעבודה לפניי. לא חשבתי שתגמור הכל. היא פשוט גמרה עם כל הסלטיםהשאירה מכל אחד כפית בדלי. לי נשארה רק שוק עוף.
“הייתי ממש רעבה. לא הצלחתי להתאפק,” היא אמרה.
גם בעוגות חילקנו, חצי לי וחצי לה. אחרי זה פשוט נשבר לי. אי אפשר יותר. כל השמחה שהייתה לי בדרך הביתה נעלמה.
“די, מתוקה. נשבר לי. הרבה זמן התאפקתי, עכשיו מספיק. מעכשיו כל מה שאנחנו קוניםחצי לך, חצי לי. העוף יתחלק לשניים. שוקולד ועוגיות, מנה לכל אחד. פירות וכל דבר אחראותו הדבר. את יכולה לאכול את החצי שלך במכה או לחלק לימים, איך שנוח לך. נמאס לי לסיים את מה שאת משאירה, ואני כל הזמן יוצא רעב. אפילו לא שואלת אם אני רוצה שישאר לי. בקיצור: או שנחלק הכל חצי חצי, או שכל אחד קונה לעצמו לבד.”
אשתי לא התווכחה, הסכימה מיד. עכשיו אני מפריד את כל הקניות לחצי לי, חצי לה. ככה אף אחד לא מתפוצץואף אחד לא נשאר רעב.
