אני לא יודעת, אולי רק אני מתמודדת עם הבעיה הזו. לאחרונה התחלתי לחלק את האוכל עם בעלי בדיוק שווה בשווה. פשוט לא מצאתי דרך אחרת. אם אני לא מחלקת הכל מההתחלה, בעלי יאכל גם את החלק שלי. בסוף אני נשארת בלי כלום, כלומר, רעבה.
אז תנו לי להסביר. אני ובעלי נשואים כבר שלוש שנים. עדיין לא מתכננים ילדים, יש לנו עוד זמן לזה. שנינו עובדים ומרוויחים בערך אותו שכר. כשנישאנו, לא שמתי לב להרגל המשונה שלו. טוב, גבר שאוהב לאכול, שיהיה לו לבריאות!
אחר כך התחלתי להבחין שהמוצרים שאנחנו קונים יחד, או כל מה שאני מבשלת רובו נגמר על ידי בעלי. ואני מקבלת רק קצת מה שבושל או נקנה. זה נמשך כבר שנה שלמה.
לדוגמה, הכנתי עוף בתנור בסוף נשאר לי רק קצת. למרות שגם אני אוהבת כרעיים ושניצלים. לאכול כל הזמן רק חזה עוף יבש או כנפיים זה כבר באמת גוזמא. אותו הדבר עם ממתקים ועוגיות; אם אני מצליחה לאכול שניים, זה נס. מבחינתי ומבחינתו אותו דבר. הוא כבר הספיק לאכול את כל השוקולד.
בהתחלה רמזתי לו שגם אני אוהבת ממתקים ועוף. הוא חייך ואמר בצחוק:
“את מבשלת כל כך טעים, שלא שמתי לב שאכלתי הכל. אל תתעצבני, לא ידעתי שגם את רוצה. היית צריכה לומר.”
בטח לא נעלבתי, אבל גם לא היה לי כל כך נעים. הטיפה שהקפיצה את הכוס הייתה במקרה של יום ההולדת שלי. ערב לפני כן הכנתי סלטים ואפיתי את העוף שאנחנו הכי אוהבים, כדי שבבוקר יום ההולדת רק נחמם ונאכל יחד סביב שולחן החג.
בעלי תמיד חוזר מוקדם ממני הביתה. לא תיארתי לעצמי שהוא יאכל הכל. כל הסלטים חוסלו, חוץ מכף אחת מכל סוג שנשארה. אני נשארתי עם כרע עוף אחד.
“הייתי כל כך רעב. לא חיכיתי לך,” הוא אמר לי.
גם את העוגות חילקנו. חצי לי וחצי לו. וזה הרגע בו כבר לא יכולתי להבליג. פשוט נגמר לי הסבלנות. המצב רוח שהיה לי בדרך הביתה נעלם.
“זהו, די. נמאס לי! הרבה זמן התאפקתי, מספיק. מהיום אנחנו עושים ככה: קונים את הקניות, מחלקים מראש לשניים. כל עוף חצי לך חצי לי. ממתקים ועוגיות כל אחד מקבל מנות משלו. פירות וכל השאר גם. אתה יכול לאכול הכול בבת אחת או לפזר, מה שנוח לך. אני לא מוכנה יותר להישאר רעבה ולאכול שאריות. אפילו לא שואל אותי אם לשמור לי. בקיצור: או שאנחנו מחלקים הכל שווה בשווה, או שכל אחד קונה לעצמו לבד.”
בעלי לא התווכח והסכים איתי. עכשיו אנחנו מחלקים את כל המצרכים מראש, וכל אחד יודע מה מגיע לו. כך אף אחד לא יוצא נפגע.
