“אני חושבת, אנחנו אנשים מודרניים…” אני מציעה לגור יחד, אבל עם תנאי: הוצאות 50/50, ואת הסידורים עליי, כי אני אישה… בשניה הזו נשתררה דממה כבדה… הרגשתי חוסר אונים צורב.
חצי שנה היינו בזוגיות. חודשים שבהם כל חיסרון של בן הזוג נראה קסום, והעתיד פשוט מושלם וצבעוני. עידו היה בעיניי כמעט מושלם: חכם, מבוסס, מלא ידע, תמיד לבוש בקפידה. את סופי השבוע בילינו בבתי קפה קטנים ברחוב דיזנגוף, התהלכנו בפארק הירקון, שוחחנו על סרטים היה נדמה שרוב המחשבות והתחביבים שלנו תואמים.
אבל בסופו של דבר, גילינו שאנו מסתכלים לכיוונים שונים. אני דמיינתי זוגיות שוויונית, והוא נוחות זמינה, בלי מאמץ מיותר.
השיחה על מגורים משותפים התגלגלה כדרך אגב, במהלך ארוחת הערב. הוא מזג תה וחייך פתאום: שמעתי אותך לא פעם אומרת שנמאס לך לזגזג כל פעם לדירה אחרת. לשלם שכר דירה פעמיים זה טיפשי. אולי נעבור יחד? נמצא דירה יפה בנווה צדק או קרוב ללב העיר.
חייכתי אליו, מרוצה כבר רמזתי לו בעבר שזה הזמן לקחת את הצעד. אך המילים שבאו אחר כך גרמו לי להניח את הכוס ולבחון מחדש את האדם שמולי.
אבל חשוב שנבהיר מראש את הכללים, המשיך בקור רוח, כאילו אנחנו סוגרים חוזה עסקי, לא מקימים בית. אנחנו אנשים מודרניים, לדעתי תקציב צריך להיות נפרד, והוצאות משותפות שותפות מלאה. שכר דירה, חשמל, מים, אוכל הכל חצי חצי, לשקל.
הנהנתי. שוויון זה שוויון.
ומה לגבי הסידורים בבית? שאלתי, מקווה שיקבל אותו עקרון חצי חצי.
עידו גמגם מעט, ואז חייך חיוך ממס, ואמר: כאן הטבע כבר קבע את החוקים. את אישה, לך יש אינסטינקט לבית חם. בישול, ניקיון, כביסה זו האחריות שלך. אני אעזור מדי פעם, אסחוב זבל או אדפוק מדף אם הוא ייפול, אבל רוב המאמץ עלייך. את הרי רוצה להיות בעלת הבית שלך.
דממה כבדה נפלה בחדר. בחנתי אותו ניסיתי להרכיב מחדש את התמונה בראש.
למה לשלם למנקה כשיש ״אישה אהובה״?
בחרתי לדבר איתו בשפה שלו.
עידו, קיבלתי את דבריך, אמרתי בשקט. אתה רוצה שותפות בהוצאות, זה הגון. אתה רוצה בית מתוקתק: ארוחת ערב טעימה, חולצות מגוהצות, רצפה מצוחצחת. אבל אני גם עובדת משרה מלאה. אין לי לא זמן ולא כוח לספק שירותים אחרי יום מפרך.
הוא התכווץ קמעה, אך המשיך להקשיב.
לכן, יש לי הצעה נגדית, המשכתי. אם אנחנו מחלקים את ההוצאות, בוא נעשה את זה כמו שצריך. נעסיק מנקה פעמיים בשבוע תטפל בניקיון, כביסה, תבשל אוכל לכמה ימים. את התשלום נחלק שווה בשווה לשקל האחרון. ככה יהיה לנו בית נקי, אוכל טעים ואף אחד לא ירגיש מנוצל. ועל אווירה אני אדאג הנרות, הווילונות.
פניו התחלפו: הפתעה, רוגז, לבסוף ניכור. יכולתי לראות את מחשבון הכסף רץ בראשו, והסך לא מצא חן בעיניו.
למה להכניס זרה לבית? אמר בזעף זה בזבוז מיותר. את אישה, כמה קשה כבר להכין ארוחת ערב לגבר שאוהב אותך? זו דאגה, לא עבודה.
ברגע שנדרש לשלם שכר אמיתי לאישה, הכל הפך ל״אהבה״ ול״ייעוד״. להכין ארוחה זו דאגה. לשלם על מצרכים זה כבר כלכלה.
עידו, אמרתי ברכות, כשאני מבשלת אחרי שמונה שעות עבודה, בזמן שאתה צופה בסדרה או משחק, זו לא דאגה, זו ניצול. אנחנו מחלקים תקציב, בוא נחלק גם עבודה. או שנשתף במטלות הבית, או שנעסיק מישהו ונשווה את העלויות. לא מתאים לי מצב שבו אני משלמת כמו שאתה משלם אבל עובדת הרבה יותר.
הוא שתק. הארוחה נמשכה בדממה כואבת, עם הבטחה ״לחשוב על זה״.
למחרת לא הגיע ״בוקר טוב מחייך״ כרגיל. רק ערב, הודעה יבשה: ״אני נשאר בעבודה״. אחרי שלושה ימים נעלם לא ענה לטלפונים.
שבוע לאחר מכן, שמעתי דרך חברים: ״עידו נפרד ממנה, היא חומרנית ולא יודעת לנהל בית״. לטענתו, מעניין אותי רק הכסף, ״לא בנויה למשפחה״.
כאב. חצי שנה של זוגיות, חלומות, אשליות. אבל לאט לאט הקלה.
היעלמותו הייתה התשובה הברורה. הוא לא רצה אותי, רצה סידור נוח, בלי לעשות דבר.
עידו נעלם וטוב שכך. שכרתי מנקה לעצמי. אני נכנסת לדירה נקייה, מכינה לעצמי תה, ומבינה איזה אושר זה לא לשרת מי שלא מעריך אותך.
