היי, אני חייבת לשתף אותך בסיפור של נוגה, האחות הקטנה של המשפחה שלנו. הכל התחיל כשמיכאל, הבעל של מרים, נחה על המדרגות של הדירה הקטנה ברמת גן וצעק: אתה ממש בלהלאגן! יושבת לי על הצוואר, חורגת בכספיים שלי, ולא מסוגלת אפילו לשטוף כלי!
מרי התכווצה על הספה, מנגב דמעות מאחורי היד. איפור נזל על הפנים והיא נראתה כמו מסכה שבורה.
מיכאל המשיך: זה לא נחתך, איפה כאן נחתך? תכנס לתוך הארגז! זה כמו ברתז! אני מתכפר במפעל, חוזר הביתה ומוצא כאן חוות חזירים!
נוגה, בת ה-14, מתבכת אל קיר החדר הקטן שלה ומחבקת את האוויר. כל ערב ככה ויכוחים, צעקות, ובסוף של היום היא עדיין לא מצליחה להתרגל לזה.
מרי נחתה לקול נוקש: את לא באה לי! אתה משוגע! אף פעם לא אהבתי אותך, נישאתי רק מרצון!
מיכאל הוסיף: זה כמובן לא בשלום! נשות אחרות עובדות, מגדלות ילדים, ואת? יושבת מול הטלוויזיה משחר עד ערב!
נוגה חיבתה את האוזניים, אבל המילים חודרות כמו קוצים. היא שונאת את הערבים האלו את בכי האם וחזיר של האב, ואת עצמה על חוסר הכוח לשנות משהו.
מיכאל קרא ברצינות: מאס לי! מספיק! אני לא רוצה להיות פרה בחלב בשבילכן!
הוא הלך לחדר השינה, גרר איתו תיקים ישנים, והפנים שלו אדומות משיגעון. הוא לא הרים מבט אל נוגה בזמן שעבר.
מרי קפצה מהספה עם איפור נוסף: מיכאל, חכה! אל תוריד!
זה הסוף בשבילי, אני הולך! קרא מיכאל. לא תוכל! יש לנו ילדה!
נוגה תישאר איתך, תדאג בעצמך, אולי תבין שצריך לעבוד!
הדלת נפתחה בחוזק, מרי נפלנה לרצפה במתח. נוגה מהריטה אליה ונחתה על ברכיה.
אמא, תתארגני…
הוא זרק אותנו! איך אתה יכול לעזוב משפחה, אישה ובת?
מרי חיבקה אותה, והדמעות זרמו, כאילו אבא היה מפלצת.
השנים עברו מהר חמש-עשרה, שש-עשרה, שבע-עשרה, שמונה-עשרה. נוגה התחילה לראות מה היה מוסתר מאחורי ערפל הילדות.
אמא לא עבדה בכלל היא קמה בצהריים, מכינה לעצמה קפה, יושבת מול הטלוויזיה עד הלילה. נוגה חוזרת מבית הספר לבית מבולגן: כלים בערמת הכיור, אבק על הרהיטים, בגדים לא כבדים.
אמא, למה את לא שוטפת את הכלים?
עייפתי, ראשי כואב.
את יושבת כל היום בבית!
אתה עוד תתנצל לי? מרי קראה, כאילו ילדה מבוהלת. אני אמך!
נוגה למדה לשתק, לקפוץ הביתה ולתפוס את כל העבודות לבשל, לנקות, לכבס. בסופי שבוע היא ארגה עלונים במתחם הרכבת 40 למשמרת. אחרי זה מצאה עבודה במזון מלצרית בערבים ובסופי שבוע.
הכסף ניגן על מזון, חשמל, כמה צרכים מינימליים. מרי עוד תמיד חיפשה עוד כסף, מתריעה אם הכסף לא מספיק.
צריך שתעשי יותר, נוגה. אנחנו בחסר.
אמא, אני לומדת וגם עובדת 15 שעות בשבוע.
מה? בגיל שלי הייתי כבר נשואה.
נוגה נרגלה, נוגה נשארה עם בעל שמספק, אבל היא נאלצה לעבוד עוד יותר.
לאחר תום בית הספר נרשמה לאוניברסיטה במתכונת פתוחה הלימודים המלאים היו יקרים מדי. עבודה יותר אינטנסיבית: במזון עם טיפולים גבוהים, רגליים כואבות, גב נורא, אבל נוגה לא וויתרה.
תבשלי משהו טעים, בבקשה, מרי אמרה מבלי להוריד מבט מהסדרה החדשה. מאכלים שלך כבר נמאס לי.
אמא, עוד חצי שעה ואני יוצאת לעבודה.
בבקשה, תבשלי אוכל טוב, אני יושבת כאן לבד.
אחרי שגרמה לבורש לפני העבודה, מרי חיממה אותו למזון.
יום אחד, במזון, נוגה יצרה שיחה עם מנהלת אולגה.
אתמול אם אמך רוצה לעבוד כמנקה? יש לנו מקום פתוח, משכורת סבירה, שעות גמישות.
נוגה קפצה משמחה.
באמת? זה היה מדהים!
תשלחי לי את המספר, אני אחייג.
בבית, נוגה סיפרה למרים על ההזדמנות. מרי התנגדת: מנקה? את בטוחה?
זה עבודה רגילה, משכורת חביבה, זמן נוח.
לא אשכב על הרצפה!
אבל אנחנו במצב נואש, אם תעזרי
אני לא עומדת לקום! קרא מרי בקול נוקך, הלחץ גבוה, הידיים כואבות, הלחץ!
זה בגלל שאת לא נעה! קרא נוגה, אתה אומר שאתה רק קמת מתי שהייתה לך לחץ!
אולגה הצליחה לשכנע את מרי לבוא לראיון, והיא הלכה שבוע. היא חזרה עם פרצוף מלוח, מתעקשת שהעבודה מגעילה.
זה נורא! לכלוך! הם רוצים אותי לנקות הכל!
זה תפקיד של מנקה, זה מה שמצופה.
באמצע היום השמיני, מרי לא השתתפה היא כיבתה את השעון ונמענה לשינה עד הצהריים. אולגה התנצללה על פיטוריה של מרי.
סליחה, ניסיתי לעזור.
הכל טוב, תודה שלא ניסית.
שנית, נוגה מצאה למרים משרה במכולת ירקות בעל מקום חיפש עובד. מרי קיבלה, אך שלושה ימים אחרי חזרה עם תלונה שהקור, הלקוחות קשים והשכר קטן.
אמא, אפילו לא קיבלת משכורת ראשונה!
לא יכולה! לא יכולה, אתה לא מבין כמה קשה לי! הלחץ גבוה!
נוגה יצאה למרפסת, נשמה אוויר קר למעלה עשרים דקות.
הוויכוחים לא פסקו. מרי דרשה יותר כסף, אוכל טוב יותר, בגדים חדשים. נוגה ניסה להסביר שהיא לא יכולה לעבוד יותר.
מצא עבודה נוספת!
אמא, יש לי לימודים! אני ישנה חמש שעות!
גם אני לא ישנתי הרבה בגיל צעיר.
את נישאת ומאז שוכבת על הספה!
איך אתה מדברת אליי?
מרי זרקה לכלים, כוסות, שלט טלוויזיה, ונוגה נודדה, מרגישה שהקול חורק בתוכה. היא בת עשרים, ונהייתה כמו סוס משורטט שהקפיץ משקולת כבדה על גב.
בלילה אחר, אחרי משמרת קשה, נוגה חזרה הביתה וגילתה על השולחן עוגה גדולה עם קצפת.
לקחת קנאפה? שאלה נוגה, מביטה בעוגה.
כן, רציתי ממתק.
בתשעה מאות שקלים? אנחנו יכולים לחיות שבוע עם זה!
זה הכסף שלי! אתה נתת לי אותו!
נתתי אותם לאוכל! למזון, לבשר, לדגנים!
אל תצעק עלי! אני עייפה מהתלונות שלך! תעשי יותר אם אתה צריך!
נוגה השתקה, קולו של מרי נמשך.
די, לחשה נוגה בקושי. אני לא אתן לך עוד שקל. אני צריכה כסף על תחבורה, על הלימודים, על… לעצמי!
על עצמך, חמדנית! גידלתי אותך, הקרבתי הכול, ואת?
את לא הקרבת דבר! רק שכבת! כשאבא תיפרד, כשאבא הלך, ואת עדיין שוכבת!
נוגה יצאה מחדר, נועדה על המיטה, פתחה טלפון וחיפשה עבודה בערים אחרות. לבסוף הבינה שהיא יכולה לעזוב. היא ארסנה תיק, לקחה מסמכים, נווטה למרכז תחבורה.
השבועיים האחרים עברו בערפל. נוגה אספה חפצים, חיפשה דירת שכירות, קיבלה עבודה במרכז שירות לקוחות באיזור אחר. מרי המשיכה לצפות בסדרות ולצעוד על הדברים הקטנים.
בלילה האחרון לפני היציאה, נוגה ארזה את הציוד החשוב בגדים, תעודות, מחשב נייד והניחה פתק על השולחן: הבנתי למה אבא עזב. בגללך. עכשיו תורך.
בבוקר, אחרי שהדלת נסגרה ברעש, נוגה הלכה לתחנת האוטובוס. היא הרגישה משולבת של רוצח וחרוצה.
שלוש שעות אחרי, קראה הקול של מרי בטלפון: איפה את? למה נעלמת?
עזבתי, אמא.
לא תאמיני! לאן?
לעיר אחרת, צריך להתחיל לחיות לבד.
זה לא מותר! אני אמך, חייבת לתמוך בך!
לא חייבת.
חזרי מיד! אל תעזבי אותי!
אני יכולה.
את כמוהו, כמו אבא! חמדנית!
נוגה ניתקה את הקו, חסמה את המספר, והסיחה במוזיקה גבוהה כדי לכבות את הקולות בראש.
העיר החדשה קיבלה אותה בגשם וקור. הדירה במעונות הייתה קטנה מיטה, שולחן, ארון. אבל זה היה המרחב שלה.
נוגה התיישבה במיטה, נזכרה באב שברח כשהייתה בת ארבע עשרה, ובאם שהפכה אותה לפרה בחלב.
סליחה להם? לא. היא לא יכלה לסלוח לאב על הנטישה, ולא לאם שהשתמשה בה כתחליף למקור פרנסה חסר.
המשפחה נעלמה, אבל נולדה לה זכות לחיות איך שהיא רוצה, בלי חרטה על כל שקל שהוצאה על עצמה.
נוגה נגסה את לחייה, פתחה את המחשב. מחר מתחיל חיים חדשים קשים, מבהילים, מלאים באיודאות, אבל חופשיים.
