אני זוכר בבהירות את היום ההוא, כאשר חתמתי על המסמכים לשדה של אבי. היה בוקר קריר, תל אביב רעדה ברוח הקלה, ובלבבי נמהלה דאגה עם ציפייה מוזרה. שכנעתי את עצמי שאני עושה את הדבר הנכון הרי צריך לחשוב על העכשיו, על ההזדמנויות שחולפות מהר, על השקלים שיכולים להפוך חיים.
השדה היה ממוקם בקצה המושב שלנו, ליד עץ אגוז גדול שאבא שלי נטע כשהייתי עוד פעוט. האדמה הזו לא הייתה רק עוד חלקת עפר כאן גדלתי. עזרתי לאבא באותם חודשי קיץ לוהטים, כאשר השמש הכתה והעור דבק לבגדים, ואבא עבד מבלי להוציא מילה של תלונה. אני זוכר איך היינו שבים הביתה בין ערביים, עייפים אך שמחים, בידיעה שבנינו משהו במו ידינו.
אחרי שאבי הלך לעולמו, החלקה עברה אליי. בתחילה, לא עלה על דעתי למכור. אך הכרך קרא לי אליו העבודה לא התקדמה, חובות נערמו, וכל הזמן ראיתי סביבי אנשים עושים כסף מהיר. מכר אחד, ששמו רועי, החל לגלגל באוזניי דיבורים על השקעה משתלמת בעסק חדש בתל אביב. “רק תשיג סכום התחלתי קטן”, לחש, “והוא יחזור כמו הכפיל”.
ובתוך ראשי הלכה וגדלה המחשבה השדה.
אמא שלי, תמר, שמה לב למה שמתרגש ומתרקם, וניסתה לעצור אותי. ראיתי את הכאב בעיניה כאשר דיברתי על מכירה. השדה היה בשבילה זיכרון של חיים שלמים עם אבא. אבל אני הייתי עיוור למה שמסביב. שיננתי לעצמי שזה רק עפר, ושהעתיד שלי חשוב מן העבר.
לא עבר זמן רב עד שמצאתי קונה איש עסקים ירושלמי עם עיניים חודרות. הוא חיפש לרכוש חלקה אחרי חלקה בכל המושב. הסכום שהציע היה נדיב, לפחות כך חשבתי. חתמתי מהר, כמעט בלי לחשוב.
ביום בו יצאתי ממשרד עורך הדין בפתח תקווה, אחזתי במעטפה עם שקלים בידי, משוכנע שלקחתי החלטה חכמה. האמנתי שמכאן מתחיל חיים חדשים.
אבל החיים יודעים בדיוק איך להחזיר אותך אל הקרקע.
השקעתי כמעט את כל הכסף בעסק של רועי, זה שנראה מבטיח בזמן אמת. בהתחלה נדמה היה שהכול עולה על דרך המלך. מסביבי נשמעו דיבורים על רווחים, התרחבות וחלומות גדולים. הרגשתי שהצלחתי סוף סוף.
אבל כהרף עין החלו הצרות. לאט לאט עזבו אנשים, קולות של מחלוקות ודאגות החלו להישמע, השותפות הפכה לחשדנות, ולבסוף התברר שכל ההבטחות נבנו על אשליה ולא על מציאות.
הכסף נעלם במהירות שבה הופיע.
נותרתי בידים ריקות ועם מעין חור בחזה. אך מה שכאב באמת לא היה אבדן הכסף. זאת הייתה המחשבה על השדה.
יום אחד, ולא ידעתי למה, החלטתי לשוב למושב. אולי ביקשתי שקט, אולי התגעגעתי לפינה אחת פשוטה בעולם שרק שם הרגשתי שייך.
הגעתי לשדה, ומתקשֶה הייתי להכירו. עץ האגוז עדיין עמד, אך סביבו זחלו טרקטורים וכל השטח היה פרוץ ובזוי. כמעט דבר ממראה הילדות לא נותר.
עמדתי לצד דרך העפר, מתבונן במכונות מפרקות ברעש את האדמה עליה עבדנו אבא ואני.
ורק אז, כמו מכה פתאומית, הרגשתי את כובד החלטתי. הבנתי שמכרתי לא רק אדמה מכרתי זיכרונות, יגיעה של אבי וחלק ממשפחתנו.
באותו ערב חזרתי לבית של אמא. היא כבר נראתה זקנה מתמיד, והשקט בבית היה צלול וחותך כאילו אוזל האור ממנו. ראיתי תמונה ישנה של אבא על המדף, ופתאום הציף אותי גל של בושה.
הבנתי סוף סוף משהו פשוט אך קשה יש דברים בחיים שנראים כפרטים חסרי ערך עד שמאבדים אותם.
השדה של אבא לא היה סתם חלקה. הוא היה תזכורת לסבלנותו, לעמל כפיו ולדרך בה התבונן על החיים באיטיות, ביושר ובערך על מה שיש.
אני בחרתי כסף מהיר ודרך קצרה ורק אחרי הטעות, הבנתי עד כמה גבוהה הייתה המחיר.
מאז עברו שנים. הכסף נעלם מזמן, אך הזיכרון של השדה עוד בוער בי. וכל פעם שאני עובר במושב ורואה את המקום, אני נזכר במה שאבא נהג להראות לי שערכם של הדברים לעיתים טמון בזיכרון, בעבודה ובהשרשת שורשים שאדם עוזב אחריו.
ומי שמוכר שורשיו עבור רווח מהיר, נותר לפעמים עם חסרון כיס עמוק יותר מכל הדמיון.
