אני ובעלי עוזבים את הדירה שלנו בת״א ומעתיקים את חיינו למושב בגליל. הבן שלנו עבר לגור אצל חמותו, והוא השכיר את הדירה שהשארנו לו.
התחתנו בגיל 23, כשכבר הייתי בהריון. שנינו בוגרי האוניברסיטה; למדנו בפקולטה לחינוך. לשני הצדדים לא היה כסף, לא אבא עשיר או דוד שהוריש נכסים. כל מה שהגענו אליו, זה רק בזכות עבודה קשה.
התחלתי לעבוד מוקדם. למעשה, זמן קצר אחרי הלידה, חוסר החלב שלי הכריח להעביר את בני להאכלה בתרכובות. אולי הלחץ, אולי התזונה הדלה בתור אמא צעירה פשוט לא היה לי חלב. בגיל 11 חודשים הלך למעון, שם למד לאכול לבד, להיגמל מחיתולים ולישון בלי שירעדו לו את העריסה. לא אני ולא בעלי יכולנו להרשות לעצמנו להישאר בבית.
בהתחלה גרנו בדירה שכורה ברמת גן, אחר כך שיפרנו לדירת חדר אחת, ולבסוף חסכנו והשגנו דירת שני חדרים. מאותם שורשים עלו גם חלומות: רצינו פיסת אדמה. קנינו מגרש בגליל לפני כמה שנים, ובעלי לבנה שם בית קטן כל לבנה במו ידיו. התקנו תנור, סידרנו את החצר וקנינו ריהוט.
וחיינו היו טובים. סוף סוף פתחנו דף חדש שנינו בני 46, ומרגישים שבאמת אנחנו מתחילים לחיות לעצמנו. אבל גנים לא משקרים: בגיל 23, בננו גם הוא החליט להתחתן. כלתו, רותם, בת למשפחה אמידה. שניהם למדו יחד משפטים באוניברסיטה. והתחילו ההכנות: רוצה חתונה באולם מפואר, לימוזינה, ירח דבש בחו״ל, דירה משלהם.
כל השנים ליוותה אותי תחושת החמצה: האם נתנו לו מספיק אהבה? תמיד במרוץ של עבודה ותלמידים, תמיד מטפלים בילדים של אחרים כשרק לו לא פנוי זמן. גם קרוביו מצדנו ומצד בעלי גרו רחוק. על החסר באהבה ניסינו לפצות צעצועים יקרים, ביגוד אופנתי, שיעורים פרטיים, ולימודי נהיגה בגיל 18.
עכשיו גם דאגנו לפרנס אותו. חסכנו שקל לשקל ונתנו את הכל החתונה, הדירה, כל מה שאדם צעיר זקוק לו. לאחר שדיברתי עם יעקב, בעלי, החלטנו להעניק לו את הדירה שלנו במתנה. רצינו שיחיה טוב מאיתנו. גם ההורים של רותם תרמו, הוסיפו כסף, קנו לה תכשיטים ופרוות. הדירה רוהטה מחדש מהיסוד. משפחתה גרה בווילה גדולה בהרי ירושלים ריהוט יוקרה ורכבים נוצצים.
הדרגה-דרגה התרחק מאיתנו. לבסוף בקושי מגיע פעם בחודש, וגם שיחות כבר אין. גיסי סידר לו עבודה אצל חבר בחברת נדל״ן.
ואז, במקרה, פגשתי שכנה בשוק. היא מספרת שבני עזב כבר מזמן את הדירה, עבר לגור אצל חמותו והדירה שלנו מושכרת. יעקב כמעט התמוטט מההלם. הרגעתי אותו וחייגתי מיד אל הבן. הוא ענה בגסות: “אתם נתתם לנו את הדירה! גם ככה אף פעם לא היה לכם כסף.” הוא צעק שתמיד היה לו רע, שהורשינו לו ולרותם חיים טובים מדי, בזמן שאנחנו רק מורים צנועים. לדבריו, הוא מתבייש להיות “ניצול” בבית של חמותו, כשאנחנו אנשי חינוך פשוטים.
נמאס לנו מהעוולה ומהאגואיזם. הלכנו לעו”ד בתל אביב. אמר לנו שכל עוד לא נכתבה מתנת מקרקעין רשמית, זה לא חוקי. הבעלות היא שלנו, ואך ורק אנו יכולים להשכיר את הדירה.
החלטנו לא להגיש תביעה נגד הבן. שוחחנו עם הדיירים, הסברנו להם הכל. אנשים הגונים עזבו בזמן ובהבנה. חזרנו לגור בדירה שלנו. אבל עם הבן שום קשר. יעקב מלא תסכול, וגם אני. אולי יום אחד זה ישתנה ונתפייס.
