תוך כדי הלימודים שלי באוניברסיטת תל אביב וניסיון לעבוד במקביל, לא היו לי מספיק שקלים להרבה דברים. ולמרות זאת הייתי מאושרת, כי לא הרגשתי שיש לי בעיות בחיים. אני ובעלי שכרנו דירת שני חדרים צנועה בפתח תקווה, ומעולם לא חשבנו עדיין על ילדים. רצינו קודם לקנות דירה משלנו, ורק אז לחשוב על הרחבת המשפחה. ההורים שלי כבר בפנסיה, ויש לי אחות קטנה ממנינטע. נטע גרושה, והיא מגדלת את הבן שלה, אחייני ליאון, שכבר תלמיד בכיתה א’. אף פעם לא היה לנו הרבה כסף במשפחה, אבל איכשהו תמיד הסתדרנו לבד ואפילו לא התלוננו.
באותה תקופה הרגשתי שהחיים מחייכים אליי. סיימתי את התואר וקודמתי בעבודה עכשיו אני העוזרת הראשית של הבוס המקסים שלנו. והקידום הורגש גם במשכורת. אני ובעלי החלטנו מיד לקחת משכנתא ולעבור סוף סוף לדירה משלנו ברמת גן. ומשם, החלטנו: אם כבר שינויים, אז עד הסוף. חודש אחרי שעברנו, בעלי הודיע לי בשמחה שהוא בהריון. התחלנו להתכונן לקראת הלידה, והשמועה על הקידום פשטה במהירות במשפחה וכולם שמחו בשבילנו.
אבל אז התחיל כל הלחץ מהבית. ההורים שלי התחילו להעביר עליי ביקורת על כך שאני חייבת לעזור כלכלית לנטע ולאחיין שלי, כאילו זה בגדר חובה שלי כאחות הגדולה. באותו זמן נטע הגיעה עם תלונות משלהשאני חייבת לעזור להורים כי הם כבר מבוגרים והפנסיה בקושי מספיקה. ככה, המשכורת הנאה שלי הלכה וכלתה על בקשות לא נגמרותפעם ההורים צריכים טלוויזיה חדשה לסלון, פעם אחיין שלי יוצא לטיול בית ספר יקר. בעלי התחיל להרגיש תסכול, במיוחד כי עכשיו הוא בחופשת לידה ואנחנו לא עומדים בהוצאות של שלושה בתים כמעט מהמשכורת שלי. אני צריכה לשים גבולות למשפחה, כי בסופו של דבר אין לנו כמעט שקל לחיסכון, ויש לנו תינוק בדרך. הבגדים, העגלהall הדברים לתינוקהיום יקרים להחריד בארץ.
וככה, בין החובות למשפחה, השאיפה לבית משלנו, וההכנות ללידה, אני מנסה לא לשקוע בדאגות ולזכור: משפחה זה חשוב, אבל גם שלנו.
