כששלמדתי באוניברסיטה וניסיתי גם לעבוד במקביל, לא היה לי מספיק כסף להמון דברים. אבל אז, הייתי באמת מאושרת, כי לא עמדו בפניי בעיות גדולות בחיים. אני ובעלי שכרנו דירה קטנה בירושלים, ולא דיברנו עדיין על ילדים. רצינו קודם לרכוש דירה משלנו, ואז לחשוב על להקים משפחה. ההורים שלי גמלאים, ויש לי אחות קטנה ממני. אחותי גרושה, והיא מגדלת את הבן שלה האחיין שלי שכבר עלה לכיתה א׳. אף פעם לא היה שפע כלכלי במשפחה שלנו, אבל תמיד מצאנו דרך להסתדר לבד ולהתגבר על כל קושי.
ואז הגיעו הימים של אופטימיות, כך לפחות חשבתי. סיימתי את הלימודים באוניברסיטה וזכיתי לקידום בעבודה. הפכתי לעוזרת הראשית של הבוסית שלי. השינוי הזה חולל פלאים במשכורת שלי. אני ובעלי החלטנו מיד לקחת משכנתה ולעבור סוף סוף לדירה משלנו בתל אביב. ואז החלטנו שאם עושים שינוי אז עד הסוף. חודש אחרי, בעיניים נוצצות, סיפרתי לו שאני בהריון. התחלנו להתכונן לקראת הלידה, לחיות מחדש את ההתרגשות. כשהמשפחה שמעה על הקידום שלי, כולם התרגשו ושמחו יחד איתנו.
אבל השקט לא נמשך. ההורים שלי התחילו ללחוץ על המצפון “את חייבת לעזור לאחותך המסכנה ולאחיין שלך, שנשארו לבד.” ואחותי, מצידה, אמרה בתוקף שאני האחות הגדולה, ולכן עליי להיות לעזר כלכלי גם להורים. הכסף פשוט נזל מבין האצבעות. פעם זו הייתה אמא שרצתה טלוויזיה חדשה ויקרה, ופעם אחיין שלי היה צריך טיול יקר מטעם בית הספר. בעלי התחיל לכעוס ולהתרחק; הוא הרגיש שכל העול של משק הבית נופל עליו, כי אני בחופשת לידה וכל שאר המשפחה מתקיימת פתאום ממשכורת אחת. אני מרגישה איך אני חייבת להציב גבולות ולנתק בהדרגה את הרצון לעזור, כי אין לי כבר מאיפה לתת אנחנו צריכים כל שקל ללידה של הילד שלנו. המחירים של בגדי תינוקות הגיעו לשמים, ואני מתהלכת בין רגשי אשמה ודאגות.
