אני זוכר היטב, כאילו היה זה אתמול, כמה אהבתי את בני עוד מהרגע בו נולד. מהרגע הראשון עשיתי הכל כדי שיוכל לקבל את הטוב ביותר. יחד עם אשתי, ניסינו תמיד למלא אחר כל משאלותיו. דאגנו שיהיו לו בגדים יפים מהחנות בשדרות בן גוריון בתל אביב, שילמד בחוגים בתשלום חוג גיטרה, שיעורי אומנות אך למרות שהיה לו הכל, הוא תמיד כיבד אותי ואת אמא שלו, מעולם לא שכח מאין בא.
עבדתי ימים ולילות כדי לפרנס את משפחתי, אך מעולם לא התלוננתי, ולמרות העומס תמיד מצאתי זמן לבני כשהיה זקוק לאוזן קשבת או חיבוק. תמיד היה ילד טוב, שמח וחייכן. ידעתי שיום אחד יתחיל להתעניין בבנות; הרי כך דרכו של כל בחור צעיר בארץ. גם אשתי הרגישה בכך. התכוננו לרגע ההוא, וכשסיפר לנו שיש לו חברה, קיבלנו את החדשה בברכה, גם אם היה צעיר מהצפוי.
הבקשה היחידה שלנו ממנו הייתה שיזמין אותה אלינו לארוחת ערב שבת. בני לא התנגד להפך, הוא שמח לשתף אותנו בעולמו והבטיח להביא אותה בפעם הבאה. אשתי התלהבה מהרעיון כמוני, רצינו להכיר אותה, לבדוק שבננו בחר בטוב. בסופו של דבר, הוא עדיין בן.
כשהגיע הרגע ובני הציג בפנינו את חברתו, הופתעתי בתחילה נראתה נחמדה מאוד, מנומסת, חייכנית. אבל עם הזמן, כשהכרנו אותה מקרוב, התגלה הצד הפחות נעים זו הייתה דמות ערמומית, מקסימה כלפי חוץ אך סגורה בתוך עצמה. בהמשך קלטתי שהיא דואגת רק לעצמה. המקצוע שלי עזר לזהות את הדברים, כי שירתתי שנים במשטרת ישראל.
יום אחד נזכרתי במידע ששמעתי בעבר היא הייתה חשודה במרמה, העמידה פני יתומה, הכירה בחורים דרך הרשת, ביקשה מהם סיוע כספי בשקלים רבים, ומיד לאחר מכן נעלמה והפסיקה כל קשר. אפילו בתיק הפלילי שלה הופיעו שמות של עלמים שתרמו לה כספם.
שיתפתי את בני בכל אשר נודע לי. אך במקום להקשיב, התרעם, צעק שאני הורס לו את שמחת החיים, טען שהמצאתי הכל. בכאב רב ארז את חפציו, עזב ועבר לגור עם בת זוגתו. חודש תמים לא שמענו ממנו דבר הלב נקפץ, המחשבות מתרוצצות. אולי טעיתי? האם באמת צדקתי, או שאולי היא השתנתה ומישהו אחר ניסה להפליל אותה?
אם אתם הייתם נתקלים בסיפור כזה בלב תל אביב, מה הייתם עושים במקומי?
