קראתי לאמא ולבת שלי לבוא לחגוג איתי את ראש השנה, הודיע לי בעלי בערב של שלושים בדצמבר. תסיימי את כל ההכנות בזמן?
סוף סוף סוףסופי סוףשבת! נשמה רווחה נשפכה מדיברת שירה, שיושבתה על כיסאפוף במעבר והורידה את נעליה. לפניי עשר ימים של חופש שלם. היא מתמתחת, מרפה בעדינות שרירים מתוחים, וחיוך פנימי מתפשט כאשר היא מדמיינת כיצד ייעברו הימים העשר הקרובים.
מדהים! הנהן יוסף, תומך בפתיחת הדלת. דיברתי מוקדם עם אביטל. היא אמרה שהן עדיין לא החליטו איפה לשאת את ראש השנה, ולכן יגיעו אלינו, הוסיף הוא.
ובסדר, שירה הרימה גבה והביטה בבעלה.
ובסוף, גם האמא תבוא. היא תמיד חוגגת איתן, סיכם יוסף, מבחין באיזו תחושה מתחלפת אצל שירה.
אתה מבין שהראש השנה כבר מחר? קראה בעוזבנות שירה. הייתי חייבת לעבוד עד השעות הקטנות כל השבוע כדי לעמוד בתוכנית. ועכשיו אתה מודיע לי שהיום של מחר יהפוך ליום של משחקים עם מחבתות? היא העלתה קולה.
מה עוד לבשל? השיב יוסף באופק רגוע. כמה סלטים, מנה עיקרית, חיתוכים, אולי כמה תוספות
יוסף, עדיף שתתרחק ממני עכשיו, אחרת תיפגע במכה של מחבת, חייכה שירה ברצינות לא רגילה. אם קרוביך רוצים להגיע, שיביאו איתם מזון. תתקשר אליהם ותספר על כך. נזכרתי בפעם אחת כשכולנו חגגנו יחד; הייתי רצה כל הלילה עם צלחות, והאחרים נחתו על הספה ושתו קוקטיילים תחת האור הכחול.
למה אתה מתעצבן? שאל יוסף, מופתע מהתגובה הסוערת של אשתו.
איך צריך? השיבה שירה בקול חד, ולא חיכה להסבר, הלכה לחדר השינה כדי להחליף לבגדי הבית.
שירה נזעפת מהבוש של בעלה, שהיום הוא רק עברו סוף שבוע. האור היחיד שהחמיא לה היה העובדה שבחודש זה הרוויחה בכמות של פעם וחצי יותר מאשר רגילה. היא מתבוננת במראה, מסירה איפור לאט, ומחשבת על תוכניות המחר.
בחלומה המושלם היא רצתה לישון עד השעה שתים עשרה, לקום לאט, לארוחת בוקר של נשמה, לסדר, להזמין משלוח מצרכים, ולבשל משהו קל לחג. היא לא רצתה רעש ובלגן; היא הייתה מותשת מהמרוצה בעבודה וחלמה בחג שקט ונעים.
איך אפשר שכל דבר יתנהל לפי התכנית? תהתה, משחקת במחשבותיה על כל אפשרות אפשרית.
מתעלמת מבעלה שרץ סביב הדירה, הלכה למטבח. היא שפכה לעצמה תה חמה עם לימון והושיבה את עצמה לשולחן. החוץ היה חורפי, שלג קל נגע ברצפה והבהב באור רחוב, יוצר אווירת קסם.
רגע היא נשקפת בחלון, שוכחת את דילמתה, ואז מרימה ראש, חוזרת למציאות ומקבלת בתוכה רעיון נועז אך מסוכן.
הבוקר הבא התחיל בדיוק כפי שתכננה שירה: בשעה חצות. אחרי מתיחה נינוחה גילתה שהבעל קם מוקדם והתעסק במטבח תופעה נדירה לפני חג. היא חבשה חלוק רך ויצאה אל המטבח.
מה אתה עושה? שאלה היא כשקרן האור החזקה הכניסה למחשבה.
רציתי להפתיע אותך בארוחת בוקר חגיגית, חייך יוסף, מערבב משהו בקערה.
נראה שמשהו בוער, צחקה שירה כשעשן עלה מהמחבת.
כאשר ישבו יחד, היא שאלה את יוסף איך הוא מתכנן לקבל את האורחים אם אין קניות והבית אינו מנוקה.
אתה מבין, לא יכולתי לא להגיד לאביטל ענה הוא מבלי להרים מבט מהצלחת.
נכון, הרימה גבה שירה במבט מבקר. קשה לדחות את אחותך.
יש לך הצעה? ראיתי את המבט המהרהר שלך אתמול. באמת נדהמתי מהסבלנות שלך, חשבתי שתפוצץ את כל הדירה.
קודם תתקשר לאביטל ותשאל אם היא מתכננת להביא תוספות וסלטים. הן ארבעה: שני מבוגרים ושני ילדים.
טוב, הנהן יוסף.
יוסף לקח טלפון, נרגש במקצת, וחיכה.
היי, אביטל, כאן יוסף. שירה מתכננת לשולחן, רוצה לדעת מה תביאו כדי שלא נצטף.
צחוק נשמע בצד השני. יוסף, אתה מצחיק! מתי אני אכין? יש לי שני ילדים! קיווינו ששירה תחשוב על משהו, כמו תמיד, חזרה האחות בחיוניות.
הילדים לא תינוקות, הם חטיביים, תיקן יוסף.
קול רעם פתאומי נשמע בקו. סליחה, שוב נשבר משהו. נדבר בערב! נקטעה האחות.
יוסף חזר לשירה במבט מבולבל.
הם לא מביאים כלום, כן? חיפתה מבטו.
וכן האמא גם, הן אמרו שהן רק רוצה לנוח, לא לבשל, סיכם יוסף בקצרה.
ברור, חשבתי כך, השיבה שירה, נגיסה שפתיה. אני רוצה לנסוע עם ראש השנה להורים. הם הזמינו כבר בחמישי, רק רציתי לשהות בבית ולא אמרתי לך. אתה בא איתי? הזמן קצר.
אז נווכח עם המשפחה, יוסף הביט בה במבוכה.
או תווכח עם הכנה, חייכה שירה.
בטח, אני בוחרת בך, אמר יוסף והרים ידיים במנוחת שלום.
שירה החליטה לסדר את הבית כדי לחזור לשנה החדשה בדירה נקייה. יוסף יצא לקניות עם רשימת קניות שנקבעה מראש. כשהוא נכנס למרכז הקניות, האוויר היה מלא באווירה של ראש השנה: נורות מנצנצות בחלונות, עצי אשכוליה וקישוטי סנטה קלאוס.
זהו! אשכוליה! איך שכחתי?, קרא יוסף בקול חזק.
הוא ויתר על כל שאר המשימות והלך מיד לשוק האשכוליות. שם בחר עץ אשכוליה קטן אך חמוד, שהקנים נגעו בפניו כשסחף אותו על הכתף הביתה.
עם פתיחת הדלת, שירה הסתובבה והקתה. אשכוליה? הפנים שלה התמלאו באור.
תקשטי? עדיין לא קניתי מהרשימה. רק רציתי לשמח אותך.
תמיד היית נגד העצים החיים, צחק יוסף.
לא יודע, השיב בקצת משיכה. השנה רציתי שינוי.
האווירה הפכה לחגיגית. שירה שלפה קופסה עם קישוטים מהמדף העליון של ארון והחלה לקשט את העץ. היא תלתה כדורים ופנסי נצנצים, ובכל קישוט שהוסיפה החדר נעשה יותר קסום.
בזמן שהיא סיימה, יוסף חזר. היה צריך למהר ולהשלים את האספקה.
קנית הכל? שאלה, מביטה בתורים המלאים במזון ומתנות.
כן, חוץ מדג. הוא פגום, נלך לחנות אחרת בדרך, ענה הוא, ושירה הרגישה חום בלב.
טוב, אמרה, לא ציפתה למעורבות כה פעילה של בעלה בתהליך ההכנות. היא חשבה שהוא יסרב והיה עליהם לבדר את המשפחה כל ערב.
בקרוב הם סגרו את הרכב במזוודות ובקניות. השעה הייתה שבע בערב, המשפחה של יוסף צפויה להגיע בעשרה. הדרך לביקור אצל הוריו של שירה ארכה כשעה, ולכן הם יצאו מוקדם כדי להספיק.
שירה ויוסף עמדו במאונך הפתוח, מלא בתיקים ומזון. היא סידרה את שיערה, הביטה בבעלה ושאבה: מקווה שלא שכחנו משהו?
הכל כאן, חוץ מהקינוח. אפשר לקנות בדרך, אמר יוסף.
היא הנהנה והם נסעו.
הביקור היה בבית כפרי חמים. למרות שהכפר רחוק, הוריו של שירה בנו אותו לפני עשר שנים, אחרי שהחליטו למכור דירה בעיר ולעבור לשטח. הם תמיד היו פעילים, גם בגיל המבוגר, והפכו את ביתם למקושט בגפנים שמזיעים אור חג.
מאז השנה שעברה לא הסרנו את הגפנים, צחק אברהם, אביו של יוסף, כששירה ציינה את המאמץ שלהם.
באמת? לא שמתי לב כשבקרנו בקיץ, השיבה שירה בחיוך.
הם החלו לפרוק, ושירה, כשמסרה לאבא תיקים, אמרה: הבאנו מלא דברים. לא יודעת מה תתכננו לבשל, אבל אולי ישתמשו.
תן לי להביא הכל לבית, פקוד אברהם. בזמן שאתם מבשלים, אני ואת קוסטה נבנה סאונה, הוסיף הוא.
הסאונה הייתה עבודת יד, עם חדר קבלה גדול ועץ ארומה, שהביא ריחות שמנים אתרים.
בינתיים, שירה ואמה, ולרי, הדליקה סרטי ראש השנה, ובלי לשים לב, השעה התקרבה לתשע. טלפון יוסף נמסר בצפצופים.
יוסף, פתח! אנחנו עומדים בכניסה, קראה סאשה.
אנחנו לא בבית, השיב יוסף בקושי.
איפה אתם? מתי תחזרו? שאלה האחות בקול רועד.
הלכנו לכפר. הכל היה מבולבל, נחזור בעוד שניים ימים, ניסה הוא להצדיע.
לכפר? איך ראש השנה? היא לא האמינה.
נציין שם, בכפר, הסביר יוסף.
באמת? הסתכלה בקפדנות. חכי, איך אנחנו?
עדיין יש זמן לחזור הביתה ולחגוג יחד, אמר יוסף בנחת.
אז אתה מצפה ממני לבלות את הלילה עם הילדים? שאלה אלכסנדרה בחוסר אמון.
אם צריך, כן, השיב בחוסר החלטיות.
לא חשבתי על כך ממך, היא חייך בחוסר תקווה. איפה המפתחות? שאלה.
עכשיו ברור למה כל שנה אתם קופצים לביקורים, חייך יוסף. האישה הצחיקה אותי, הוא צחק. שנה טובה, יקירתי! סיכם וניתק.
יוסף סופר עד עשר, והצג בטלפון הופיע מספר אמא שלו, אלביטה.
כן, אנחנו במרחק, הוא לא חיכה לתשובה, המשיך. נציין בכפר. אין מפתחות.
איך אתה מעז לעשות לנו כך? חשבנו עליכם! קראה אלביטה בקול נורא.
מבין, אבל זה קרה, ענה יוסף. נמאס לי מחגיגות בדירתנו הקטנה. למה אתם לא מזמינים אותנו? תמיד מוכנים לכל, אבל יש לכם דירות של שלושה חדרים! התערב בחומרה.
האם הלכתי לאמא כדי לסבול זאת? קראה אלביטה בבקשת חרות.
מה? הוגנת? לא יודע.
היא נקטעה, בלי מילים.
טוב, הבן, מבין, אמרה ברוך. לא נטריד יותר.
היא סגרה, ויוסף נשף כבד. השיחה הייתה קשה. הוא לא מי שרצה לשבור קשרים משפחתיים למען קונפליקט זעיר, אבל העבר היה מלא חוסר מרווחים.
הכל בסדר? שאלה שירה, מניחה ראש על כתף יוסף.
כן, אמא התקשרה, ענה הוא בקיצור.
ברור, נשמה נשמה. האם החלטנו נכון?
בהחלט! פנה יוסף אליה. כאן מחכים לנו, מתכוננים לביקור. ומה איתי? רק מתלונן על טובתי, ולא יותר. חיכיתי יותר מדי.
שירה חיבקה אותו, מנסה להרגיע.
יאללה, ניסה יוסף להקל, בוא נמשיך להתכונן לחג.
שנה חדשה זו הייתה בלתי נשכחת. הם נשארו אצל ההורים כמה ימים: ישבו לידה האח, גלגלו על גלגלות של שלג, שיחקו באפשרות של סאונה, והכי חשוב, דיברו הרבה. זה היה ראש השנה הלבבי ביותר מאז זמן רב, הרחק מהרעש והלחץ של העיר.
באופן טבעי, אחרי כמה ימים חזרו לשגרה, אך הזיכרון של חג האינטימי בחורף הכפרי נשאר בליבם, חם ורגוע, כמו נר שמאיר בחשכה.
