איך אפשר לחיות כך, בעניות שכזאת? שאלה יעלי בציניות וקימטה את אפה. תסתכלו, עשרים שנה לא הצלחתם אפילו לצבוע את הקירות! ואתם עוד מנסים ללמד אותי על החיים!
רבקה הנציגה הורידה את הכתפיים בעייפות. יצחק רביב לא פצה פה, רק הרים את הספל ללחיים ולקח לגימה, בלי להביט בבתו. יעלי עמדה במרכז המטבח, פניה סמוקות מכעס, מחכה איזה תגובה מהוריה. השתיקה חנקה אותה אפילו יותר מכל הטפות מוסר הן יכלו להטיח.
נתי הוא אדם טוב, המשיכה יעלי בעקשנות. אתם פשוט לא מבינים כלום בחיים!
רבקה הרימה אליה עיניים עייפות.
יעלה, אין לנו בעיה עם נתי, אמרה ברוך, אנחנו רק רוצים שתסיימי ללמוד, שתהיה לך יציבות בסיסית.
איזה יציבות? גלגלה יעלי עיניים בבוז. כמו שלכם? עשרים שנה באותה דירה מתקלפת, בלי צבע טרי פעם אחת!
את רק בת תשע עשרה, נדמה לך שהכול שלך, לחשה רבקה. זה מוקדם מדי, תביני.
יצחק הנחית את הספל בחרישיות על השולחן והפנה אליה מבט עמוק, אבל לא כועס, אלא מלא צער נידף.
אחר כך, כשתרצי להקים משפחה, אנחנו לא נתנגד, הוסיפה רבקה. רק לא עכשיו, לא כשאת עוד ילדה.
אתם סתם רוצים להרוס לי את החיים! יעלי דרכה ברגל כאילו חזרה לגיל שבע. זה הכול!
היא הסתובבה לאחור באחת, חטפה את התיק מהכיסא במסדרון. רבקה קמה מהשולחן, ניסתה עדיין לקרוא לה.
יעלי, חכי, הפנתה יד מיוסרת לבתה.
יעלי כבר משכה את המעיל בזעף, מסתבכת בשרוולים מתוך כעס ועלבון.
אני אהיה מאושרת עם נתי! צעקה מהמסדרון. דווקא לכם!
יצחק לאט עמד, נשען על המשקוף.
ילדה שלי, את לא מבינה ניסה, אבל יעלי קטע אותו.
אני אחיה בשפע! יהיו לי שקלים, ולך תדע, אולי דירה עם נוף לים! הכול יהיה לי! כבר הניחה יד על הדלת. לא כמו אצלכם!
יעלי משכה את הדלת החורקת, רצה במדרגות בלי להביט אחורה, נשבעת לעצמה שהיא צודקת, שזה הסיכוי שלה להשתדרג.
ארבע שנים אחר כך, פעם ראשונה שאזרה אומץ לחזור. שוב עמדה יעלי מול אותה דלת מתקלפת עם הצבע המתפורר. בידה החזיקה בכף יד רכה וחמימה של נעם, בנה בן השלוש, שהביט על הדלת הזרה בסקרנות. ידה השנייה ריחפה באוויר, לא מעיזה להנחית דפיקה. היא קפאה, לא מסוגלת. נעם משך את ידה, מרים אליה מבט לא מבין.
אמא לחש נעם מהוסס.
יעלי הביטה בילד, במזוודה הישנה הקרועה לידם. כל עולמה, כל התכניות הגדולות נבלו שם, בין גלגל שבור לבד מרופט. היא לא דיווחה, לא התקשרה, לא שלחה אפילו מכתב להוריה במשך ארבע השנים האלה. בזמנו יעלי הייתה גאה, בטוחה שהיא טובה, חכמה ומוצלחת מהם עם הדירה הדלה שלהם והבגדים הישנים. ועכשיו, אחרי לילות ללא שינה ולב שותת, היא עומדת שם, אבודה, מושפלת, מחפשת מחסה.
בסוף דפקה שלוש דפיקות מהוססות. הפעם הדפיקה הייתה שקטה, אין שם אפילו קצה מהטריקת דלת של אז. מיד נשמעו צעדים זריזים מעבר לדלת, ומפתח הסתובב. רבקה פתחה את הדלת, עיניה הופתעו. מאז הזדקנה עוד, שיער כסוף התנוסס ברקותיה.
רבקה השתתקה רגע. אחר כך שלחה מבט חציו אל יעלי, חציו אל הילד הקטן. קלטה את המזוודה המרופטת, הבינה הכול ברגע. רבקה לא הוציאה אף מילה, לא הזכירה מילים קשות מהעבר, נעמדה הצידה וסימנה לה להיכנס.
יעלי חצתה את הסף. הכול היה שם כמו אז, רק חיוור יותר: אותן טפטים, אותו ריח ביתי שאז סלדה ממנו. נעם הביט סביב, שותה את המקום בעיניים פקוחות.
נעמי, תיכנס לסלון, אולי תמצא שם צעצועים, כרעה יעלי לפניו תלך, חמוד.
נעם הנהן ורץ קדימה בפרוזדור. יעלי התרוממה, הופנתה למשקוף, לעיניה של אמא. רבקה עמדה, מסתכלת, לא שואלת.
יעלי רצתה להסביר, לבקש סליחה, אבל לא הייתה לה אף תירוץ. היא צעדה צעד, אחר כך עוד צעד, ופתאום פרצה בבכי בלתי נשלט, נצמדה אל אמא, ראשה בשכם. כל גופה רועד.
אמא יעלי ייבבה אמא, תסלחי לי.
רבקה חיבקה, ליטפה את גבה, כמו פעם בילדות. יעלי בכתה על אשליותיה, על הנישואים שהתמוטטו, על הגאווה הסתמית שהקשתה עליה לראות את מה שהולך לאיבוד.
צדקת בהכול, גמגמה יעלי מבעד לדמעות.
רבקה רק הידקה החיבוק.
בואי, נלך למטבח, תשתה תה, אחזה ידה ביד בתה.
יעלי ניגבה את פניה, התיישבה במקומה הישן ליד החלון. רבקה שמה מים לקומקום והוציאה כוסות מהארון. יעלי הסתכלה על אמא, פתאום הבינה כמה זמן עובר מהר מדי.
איפה אבא? שאלה לבסוף.
בעבודה, השיבה רבקה, תיכף הוא חוזר.
יעלי גלגלה את הסוכר בכפית, חשה מועקה בגרון.
אמרתי לכם אז דברים איומים על הדירה, על הכסף.
רבקה הניחה אצבעות על ידה.
העיקר שחזרת, השאר לא משנה.
הוא בגד בי, אמא, פרצה שוב ובסוף זרק אותי ואת נעם בלי שום חמלה.
רבקה ליטפה לה את הראש, חיבקה כמו פעם.
ואני האמנתי לו איך עכשיו אפשר להשלים בגרויות? איך מגדלים ילד לבד?
נמצא את הדרך, יעלה, ליטפה אמה ביחד נסתדר. לאט-לאט.
חודשים חלפו מאז חזרתה הביתה. החלומות לחיים נוצצים התעופפו. יום אחד, ישבה יעלי עם שתי חברות בבית קפה זול בדרום תל אביב. נטע סובבה כפית ריקה, עצב מהול בעיניה; בעלה של נטע עזב לפני שנה, והשאיר לה רק חובות.
כל יום מתקשרים כאלה מהבנק, סיננה נטע והוא? עשה רילוקיישן לחיפה.
יעלי הביטה בירדן, שגם גידלה לבד את בתה, בן-זוגה אפילו לא טרח להציע לה טבעת.
שלי לפחות לא השאיר חובות, חייכה ירדן במרירות הוא פשוט נבהל ונס מהאחריות.
שלי דווקא היה “אחראי”, חייכה יעלי בעצב “אחראי” כלפי מישהי אחרת.
נטע גיחכה, ירדן הנהנה; כולן הכירו את הכאב הסמוי.
היינו כאלה נאיביות, נטע השליכה עצמה לאחור חיפשנו נסיך, קיבלנו ליצן.
למזלנו, ליצן זול, השלימה ירדן.
יעלי הקשיבה, מבינה כמה כולן דומות. שלוש צעירות, חלומותיהן שבורים, מנסות לשרוד בקפיטריה דלה.
יאללה, בנות, מספיק עם הייאוש, נטע מחאה כפיים בואו נרשה לעצמנו עוגה.
יעלי חייכה, הזמינה מלצרית שמחה לשנייה קלה לנשום.
בערב חזרה יעלי הביתה, אותו הרחוב בבת ים. פתחה את הדלת, הקשיבה קולות צחוק, דיבור מהסלון המרוחק.
התגנבה בשקט, הציצה בדלת. אבא, יצחק, בנה מגדל מעץ עם נעם. נעם מחא כפיים כל קומה, בזמן שרבקה ישבה לידם וסרגה, חיוך עייף על שפתיה.
יעלי לא יכלה להסיר את המבט. פעם תיעבה את הפשטות הזאת. פעם טרקה דלת, משוכנעת שמגיע לה משהו “אמיתי”.
עכשיו פתאום ראתה: רבקה ויצחק כבר שלושים שנה יחד, עברו הכול אינתיפאדה, אבטלה, מחלות. דירה קטנה, בצניעות, אבל שלהם. גג מעל הראש, יציבות של לב, לא של ארנק.
הם לא ראו את שפת הים בכל שנה, לא קנו אופנה יוקרתית או שדרגו את המכונית. אבל נשארו משפחה אמיתית.
יעלי נותרה עכשיו לבדה עם נעם, לב שבור. הגאווה בקרבה כבר לא צרחה בקול, רק לחשה בנחמה זה זמני, עוד תשובי להצליח. אבל יעלי כבר יודעת: הכישלון האמיתי אינו קשור בכלל לכסף ותיקונים.
הכישלון היה לרוץ אחרי שקר, לאבד הכול. לא רבקה עם דירתה הצנועה הפסידה, לא יצחק בפלג התנועה. יעלי הפסידה כשהמשיכה אחר זוהר ריק, ושכחה מה זו משפחה.
