אני הולך לבית הספר של הנכד שלי כל יום.
אני לא מורה ולא שומררק סבא עם מקל ולב שלא יודע להישאר בבית.
קוראים לי רפי, ואני עושה את זה בשביל מתןהנכד שלי, הגאווה שלי, האור שלי.
בפעם הראשונה שראיתי אותו לבד, הוא ישב על הספסל מתחת לעץ השקמה.
הילדים האחרים רצו, צחקו, שיחקו בכדור.
הוא נשאר שם, ידיים על הברכיים, מבט אבוד, של ילד שרוצה להשתייך לעולם הזה אבל לא יודע איך.
כשהבאתי אותו הביתה באותו יום, שאלתי אותו:
“למה אתה לא משחק עם האחרים?”
הוא משך בכתפיים.
“הם לא רוצים, סבא. הם אומרים שאני איטי, שאני לא מבין את החוקים.”
באותו לילה כמעט לא ישנתי.
למחרת בבוקר הלכתי למנהלת.
“גב’ נועה, אני רוצה אישור מיוחד. אני רוצה להיות עם מתן בהפסקות.”
היא הביטה בי בעדינות.
“מר רפי, אני מבינה את הדאגה שלך, אבל”
“אין ‘אבל’. הילד הזה הוא החיים שלי. אם הוא לא מרגיש שייך, אני אדאג שירגיש.”
מאז אותו יום, כל בוקר בעשר וחצי, אני עובר את השער הכחול של החצר.
בהתחלה הילדים הביטו בי בסקרנות.
איש זקן עם כובע קש ומקל, בתוך המשחקים שלהם.
מתן היה נבוך.
“סבא, אתה לא חייב לבוא.”
“נבוך ממה? מזה שיש לך סבא שאוהב אותך?”
התחלנו לאט. הבאתי לו משחק דומינו ישן. אחר כך דמקה.
הוא צחק כשהעמדתי פנים שלא ראיתי את הרמאויות הקטנות שלו.
יום אחד, ילד קטן ניגש.
“במה אתם משחקים?” הוא שאל.
“דמקה,” עניתי. “אתה רוצה לשחק איתנו?”
קראו לו דניאל. בן שש, חיוך גדול ושתי שיניים חסרות.
מתן הסביר לו את החוקים בסבלנות.
למחרת, דניאל חזר, הפעם עם החברה שלו תמר.
ולאט לאט, הספסל שלנו הפך למקום של צחוק וחברות.
הבאתי חבל קפיצה. ארגנו תחרויות קטנות.
מתן לא יכל לקפוץ מהר, אז הילדים האטו בשבילו.
“יאללה, מתן, אתה יכול!” צעקה תמר.
“חמש קפיצות! שיא חדש!” קרא דניאל.
ואני הבטתי בהם, הלב מלא תודה.
אחר הצהריים, המורה לספורט ניגשה אליי.
“מר רפי, מה שאתה עושה זה מדהים.”
“אני לא עושה משהו מיוחד,” עניתי. “אני רק סבא שאוהב את הנכד שלו.”
“לא,” היא אמרה בחיוך. “אתה מלמד אותם משהו שאנחנו לפעמים שוכחיםשכל אחד ראוי למקום, לא משנה באיזו מהירות הוא הולך.”
עברו שלושה חודשים.
אני עדיין מגיע.
אבל לא כי הוא לבד.
אני מגיע כי עכשיו, שמונה או תשעה ילדים מחכים לי, צועקים “סבא רפי!” ברגע שאני נכנס לחצר.
כי למתן יש חברים שמזמינים אותו, מגנים עליו ומבינים אותו.
הבוקר, כששיחקנו מחבואים, הוא חיבק אותי חזק.
“תודה, סבא.”
“על מה, ילד שלי?”
“על זה שלא השארת אותי לבד. על זה שלימדת אותי שזה בסדר להיות אחר.”
כרעתי לפניו.
“מתן, אתה לימדת אותי שאהבה לא מתעייפת, שלעולם לא מאוחר לשנות, ושהאומץ האמיתי זה להיות שם כשמישהו צריך אותך.”
הפעמון צלצל. הילדים חזרו לכיתה.
מתן כבר לא הולך עם הראש למטה.
מחר, אני אחזור. ומחרתיים גם.
כי להיות סבא זה לא רק לשמור
זה לבנות גשרים ולהזכיר לעולם שאף אחד, אבל אף אחד, לא צריך להיות לבד בחצר החיים.
