אני הולך לבית הספר של הנכדים שלי כל יום.
אני לא מורה ולא עובד אני פשוט סבא עם מקל הליכה ולב שלא יכול להישאר במקום כשהנכד שלי זקוק לתמיכה.
קוראים לי רפאל, ואני עושה את זה עבור מתן הגאווה שלי, השמחה שלי, הסיבה שלי לחיות.
הפעם הראשונה שראיתי אותו לבד, הוא ישב על ספסל מתחת לעץ השקמה.
הילדים האחרים רצו, צחקו, שיחקו כדורגל.
הוא רק הביט, ידיו על ברכיו, מבט של מי שרוצה להשתייך אבל לא יודע איך.
כשלקחתי אותו הביתה באותו יום, שאלתי אותו:
“למה שלא תשחק עם החברים?”
הוא משך בכתפיו.
“הם לא רוצים, סבא. הם אומרים שאני איטי ולא מבין את החוקים.”
לא ישנתי באותו לילה.
למחרת בבוקר דיברתי עם המנהלת.
“גב’ נעמי, אני רוצה לבקש אישור מיוחד. אני רוצה להיות עם מתן בהפסקות.”
היא הביטה בי בעיניים טובות.
“מר רפאל, אני מבינה את הדאגה שלך, אבל”
“אין ‘אבל’. הילד הקטן הזה הוא החיים שלי. אם בית הספר לא יכול לגרום לו להרגיש שייך, אני אעשה את זה.”
מאז, כל יום ב-10:30 אני עובר בשער הכחול של חצר בית הספר.
בהתחלה הילדים הסתכלו עלי בסקרנות איש זקן עם כובע קש ומקל הליכה ביניהם.
מתן התבייש.
“סבא, אתה לא חייב לבוא.”
“מה יש להתבייש? סבא שלך אוהב אותך, נכון?”
התחלנו לאט. שיחקנו דומינו, אחר-כך דמקה.
מתן צחק כשהעמדתי פנים שלא ראיתי את הרמאויות הקטנות שלו.
ואז, יום אחד, ילד ניגש אלינו.
“מה אתם משחקים?” הוא שאל.
“דמקה,” עניתי. “רוצה להצטרף?”
קראו לו איתי. בן שש, חסר שיניים קדמיות, אבל החיוך שלו האיר את החצר.
מתן הסביר לו את החוקים בסבלנות.
למחרת איתי חזר, והביא איתו את החברה שלו נועה.
מאותו הרגע, הפינה שלנו הפכה למקום מפגש מלא צחוק וחברות.
הבאנו חבל קפיצה, ובסוף היו לנו תחרויות קטנות.
מתן לא הצליח לקפוץ מהר, אבל האחרים התאימו את הקצב.
“קדימה, מתן, אתה יכול!” צעקה נועה.
“חמש קפיצות! שיא חדש!” חגג איתי.
הבטתי בהם עם עיניים דומעות ולב שמח.
יום אחד המורה לספורט ניגש אלי.
“מר רפאל, מה שאתה עושה זה מדהים.”
“אני רק סבא שאוהב את הנכד שלו,” עניתי.
“לא,” הוא אמר בחיוך, “אתה מזכיר לנו משהו שאנחנו לפעמים שוכחים שכל אחד ראוי למקום, לא משנה באיזה קצב הוא הולך.”
עברו שלושה חודשים.
אני עדיין הולך.
אבל לא כי מתן לבד.
אני הולך כי עכשיו מחכים לי שמונה או תשק ילדים שצועקים “סבא רפי!” כשאני נכנס בשער.
כי לנכד שלי עכשיו יש חברים שמזמינים אותו, מגנים עליו ומבינים אותו.
הבוקר, כששיחקנו מחבּאים, מתן חיבק אותי חזק.
“תודה, סבא.”
“על מה, ילד שלי?”
“שלא ויתרת עליי. שלימדת אותי שזה בסדר להיות אחר.”
כרעתי על הברכיים ואמרתי לו:
“מתן, אתה זה שלימד אותי. שלימד אותי שאהבה אף פעם לא מתעייפת, שלעולם לא מאוחר לשנות משהו, ושהאומץ האמיתי זה להיות שם כשמישהו צריך אותך.”
הצלצול התנגן. הילדים רצו לתור.
מתן כבר לא הולך עם הראש למטה.
אני אחזור מחר. וגם מחרתיים.
כי להיות סבא וסבתא זה לא רק לדאוג
זה לבנות גשרים, ולהציף לעולם שאף אחד, אבל אף אחד, לא צריך להיות לבד במגרש המשחקים של החיים.
