הדלת נפתחה פתאום, ללא אזהרה מוקדמת. אמיר מעולם לא טרח לקחת איתו מפתח כשהייתי בבית תמיד היה מתקשר שאפתח לו. אבל הפעם הוא פשוט נכנס.
המתח במסדרון היה כבד, כאילו מישהו זר שאב מהאוויר את כל החמצן.
ליד אמיר עמדה היא. זיהיתי אותה מיד מתמונות בפייסבוק, שעמיר שכח לסגור במחשב מהעבודה. תמר.
היא הייתה צעירה ממני, שערה הבלונדיני מסודר בקפידה, המבט שלה מבולבל ולחוץ.
עליה שמלה דקה, כלל לא מתאימה לערב הירושלמי הקריר, והיא הצמידה אליה את התיק כאילו הוא היה מגן.
נועה, פתח אמיר בקול של מי שחזר על הנאום הזה בליבו אינספור פעמים, אבל אף פעם לא מצא את המילים הנכונות אנחנו צריכים לדבר.
פסעתי הצידה, פותחת בפניהם את הדרך אל הסלון. השתיקה היציבה שלי בלבלה אותם יותר מהתקף זעם. אמיר ציפה לדמעות, לצעקות, לכלים מנופצים. כנראה גם תמר.
הם התיישבו. אמיר קרס אל תוך הספה, זרועותיו פרושות בצורה מפגינה. תמר נשארה לעמוד בקצה החדר, חסרת ביטחון.
אנחנו נגור כאן יחד, פלט לבסוף אמיר, שובר את הדממה הסמיכה.
הבטתי שוב בדירה שלי. כל דבר פה נבחר על ידי: התמונה שמעל הספה, צבע הווילונות, השטיח הזה שאמיר כל הזמן נתקל בו. זה היה עולמי.
בסדר, אמרתי בנינוחות, בלי רעד בקול.
הוא מצמץ מופתע.
מה זה “בסדר”? הבנת מה אמרתי? תמר עוברת לגור אצלנו.
הבנתי, עניתי בקול שקט. היא צריכה חדר, לא? החדר לאורחים מלא עכשיו בחומרי העבודה שלי. אפנה עד מחר בערב.
תמר רעדה, הביטה באמיר. חששה. חיכתה לקרב, קיבלה כניעה.
להפך אמיר התרומם. הוא פירש את ההשלמה שלי כחולשה, כאילו נכנעתי סופית לכל דרישותיו. חיוך מתנשא ניצת על פניו.
לא, את לא מבינה, קם והתקרב אלי. תמר תישן איתי. בחדר שלנו.
הוא אמר זאת בהחלטיות, ממתין לרגע שבו אתפרק. ואולם, רק המשכתי להביט בו. משהו במבט שלי גרם לו להסס לרגע הראשון מאז שנכנס. אך רץ הלאה.
הבאתי את המאהבת שלי, ואת יכולה לישון במטבח, הצהיר. לא תאר לעצמו שכבר הזמנתי את בעלה לכאן.
שיתקתי. מחשבה אחת הלמה בי: “רק חמש דקות נוספות. רק עוד רגע.”
אמיר לקח את השתיקה שלי כהתמוטטות. חזר אל תמר בחיוך מנצח.
את רואה? זה פשוט.
בדיוק אז נשמע צלצול בדלת, חד וקצר, קרע את השקט הדחוס.
אמיר קימת מצח.
את מחכה למישהו?
חייכתי קלות.
כן. ונראה לי שהוא כבר הגיע.
הצלצול שב, חזק יותר. אמיר כעס.
מי זה?
אני אפתח, עקפתי אותו, הולכת אל הדלת. נראה לי שאלה המוזמנים שלנו.
פתחתי. עמד שם גבר, גבוה, רחב כתפיים, במעיל כהה שנפל עליו כמו כפפה.
פניו נוקשות, עיניו האפורות חודרות.
נועה, הנהן. קולו היה עמוק, מעט צרוד.
דניאל, עניתי בנחת. בוא פנימה, חיכינו לך.
כשתמר ראתה אותו, החווירה כליל. נמחצה, רעדה.
אמיר החוויר. הביטחון נעלם בן רגע.
דני?.. מה אתה עושה פה?
דניאל לא ענה, רק הסיר את מעילו באיטיות.
תמר, קולו היה רך, אך צונן שכחת משהו?
היא הניעה ראש לשלילה, בקושי מביטה בו. רעדה מקור וחלחלה.
הפנה מבט לאמיר.
ואתה, אמיר, מצאת משהו שאינו שלך?
אני לא מבין ניסה אמיר לענות, קולו רצוץ.
לא מבין? דניאל עשה צעד קדימה. אתה חייב לי יותר מחמישים אלף שקל. הדדליין עבר אתמול. במקום לטפל בזה, אתה רודף אחרי אשתי?
אמיר הביט בכל אחד מאיתנו, עיניו מלאות חוסר אונים.
חשבת שאעשה סצנה? דניאל גיחך. שתבין, היא לא חשובה לי. הכסף כן.
המבט שלו התמתן כשהביט בי.
נועה, סליחה על כל המופע הזה. בעלך פשוט אדיוט.
אני יודעת, עניתי ברוגע. לכן התקשרתי אליך. חשבתי שתרצה לדעת איפה הוא מחביא את… הרכוש שלך.
הבטתי בכוונה על תמר, שנרתעה מיד.
עיניו של אמיר התרחבו בכעס.
את קראת לו?
מה כבר נשאר לי? הרמתי גבה. הבאת זרה לבית שלי, גירשת אותי למטבח. נאלצתי להחליט בשבילך, ולעזור לשותף שלך.
המצב בסלון השתנה. אמיר, שהיה רגע לפני מלך הבית, נראה פתאום שפל. תמר דומעת בשקט. דניאל שלט במצב, ואני רק סידרתי את הכלים.
ובכן, אמיר, דניאל שב ודיבר ביובש שתי ברירות: או שאתה מחזיר לי הכל עכשיו, או… הפסקה קלה, …אתה לא תאהב. וגם היא לא.
אמיר בלע רוק.
אין לי… הכל הושקע… בעסק…
דניאל צחק.
איזה עסק? רכב חדש לחברה? הצמיד שעל ידה? חשבת שאפספס?
תמר החביאה את ידה.
לא נכון! צעק אמיר. אני אחזיר! צריך זמן!
כבר סיימת אותו. דניאל לקח תיקיה מהשולחן, הנחתי אותה שם מראש.
לאשתך היה שכל. שמרה עותקים מהמסמכים שלנו. גם עותקים רזרביים.
אמיר נעץ בי מבט שונא.
חיטטת לי בדברים?
הכל היה על השולחן שלי. רק ניקיתי. ומצאתי עוד משהו הדירה נקנתה מהירושה שלי. אתה רשום רק כבעל.
פניו נפלו.
דניאל סגר את התיקייה.
משטרה לא מעניינת אותי. תעביר לי את כל החלק שלך בעסק. זה מחסה חצי. השאר תעבוד.
בחיים לא! אמיר התפרץ קדימה.
דניאל אפילו לא זז. רק הסתכל עליו בקרירות. אמיר נעצר כאילו פגע בקיר.
תעביר, לחש דניאל. ועכשיו תצאו מהדירה. שניכם.
הפנה אצבע לתמר:
בואי. לא סיימנו את החשבון.
תמר פרצה בבכי ורצה אלי, נאחזת בשרוולי:
נועה, תעזרי לי! הוא מפחיד!
הבטתי בה, ולא הרגשתי כלום. רק ריקנות.
בחרת את הדרך שלך, תמר. עלית לרכב של גבר נשוי, הגעת לבית של משפחה אחרת. תתמודדי.
פתחתי את הדלת.
לכו. כולם.
דניאל אחז בה בעדינות, לקח אותה מפה. לא התנגדה.
אמיר נשאר, שפוף ואבוד.
נועה… אני…
לך, אמיר, בלי כעס, בלי כאב. רק עייפות.
את הדברים שלך תאסוף מחר. עדיף שאשלח לך. את המפתחות תשאיר על השידה.
הביט בי כמו מישהו שהבין מה איבד. אבל כבר היה מאוחר מידי. הניח את המפתחות ויצא.
נעלתי. מנעול ראשון, שני, שלישי.
הלכתי לסלון. האוויר עדיין שמר את עקבותיהם.
פתחתי חלון. רוח ירושלמית חדרה והעיפה את השאריות שלהם החוצה.
נשמתי עמוק. לראשונה מזה שנים נשימה חופשית. הבית שלי שוב שלי.
עשר שנים. לא נצח, לא רגע אחד. פרק חיים, כמו טבעות בעץ.
בבוקר הדירה מריחה קפה וקרני שמש. בערב צבע ושבבי עץ. זו חירותי.
הפכתי את חדר האורחים לסטודיו. קנבסים, מכחולים, כן ציור כאן עולמי נבנה.
לא סוגרת תריסים. אוהבת לראות את העונות מתחלפות. אביב מלבלב, קיץ עם ילדים משתוללים, סתיו שמכסה את הרחוב בזהב.
זהו היומן הפרטי שלי. מזכיר לי שהחיים זורמים.
ולפני שלוש שנים נכנס אל עולמי אדם חדש. דביר, אדריכל. הגיע לגלריה שלי להסתתר מהגשם ונשאר.
הוא לא ניסה לשנות אותי. רק הבין אותי. יושב על כורסה, קורא, לפעמים מביט בי ומחייך.
למדתי איתו שיחסים הם לא זירת קרב, אלא נמל מבטחים.
ויש לנו כלב קטן, טרייר משוגע בשם קשת, שאספנו מהעמותה. ישן לי לרגליים, מנמנם, ממלא את הסטודיו בשלווה.
השמחה הפשוטה שלו מלמדת אותי לשמוח בדברים הקטנים.
אני לא חושבת על העבר. הוא איבד כוח. כמו כרטיס קולנוע מהתיכון.
הצלקות שלי החלימו. רואים אותן, אם מתבוננים. אבל הן חלק מהדרך שלי.
הלילה ההוא חידד בי אמת אחת: הכוח שלי לא במלחמה, אלא בשלווה פנימית. ביכולת לחיות בכבוד, לא לפי ציפיות של אחרים.
היום קשת קפצה אל מיטתי. מהמטבח הגיע ריח לביבות גבינה שדביר הכין.
חייכתי. אני בבית. וזוהי, בסופו של דבר, הניצחון האמיתי שלי.
