קרה שלא התחתנתי אף פעם, ואין לי ילדים. ככה התגלגלה דרכי בחיים. עכשיו אני בת חמישים ושבע. רק לפני כמה ימים היה לי יום הולדת. חגגנו אותו רק אני ואמא שלי, בשקט שלנו. לא היה מי להזמין אין לי חברות, וגם לאמא שלי אין משפחה נוספת.
אנחנו גרות יחד, תמיד תומכות אחת בשנייה. אמא שלי כבר בת שמונים ושש. לעיתים אני חושבת מה יהיה איתי ביום שבו לא תהיה פה. אבל אמא שלי חזקה, ברוך ה’, מרגישה טוב! למרות שהיא מזדקנת ושנה אחר שנה קיים חשש לבריאותה, היא לא מוותרת. אפילו ממשיכה לצאת לבד לטיולים קטנים בשכונה.
אני כבר בפנסיה, אבל עדיין עובדת קצת, כי הפנסיה שלנו לא מספיקה לחיים רגילים בארץ. עם זאת, אני לא נשברת אני שמחה ויש לי את אמא שלי היקרה. הרי יש כאלה שחיים בעוני, בלי דירה, בלי משפחה, ובלי שקל בכיס.
ואנחנו, אני ואמא, חיות בשקט, בשלום, בפשטות. בערבים אנחנו עושות לנו תה, סורגות, וצופות יחד בסרטים ובסדרות שאהובות עלינו. בסופי שבוע אני אופה עוגות ומזמינה את השכנים מהבניין. הם מספרים לנו על המשפחות שלהם. הלב שלי שמח כשאני שומעת על אנשים שטוב להם, ומתפללת שגם אנחנו אני ואמא שלי נעבור את כל הרע בלי פגע.
זו הדרך שבה אנחנו חיות. אני כל כך רוצה שהחיים שלנו ככה יימשכו עוד הרבה זמן, לי ולאמא שלי…
