יומן, ספטמבר
אני גר ברחוב צדדי ליד תיכון בתל אביב, והשבועות האלה שוב החזירו הרעש אל השכונה נערים עם תיקי גב עמוסים, חולצות פתוחות, צחוק מתגלגל, אמהות ממהרות, אופניים שמשאירים תלמידים בפינת הרחוב. בשביל רוב האנשים זו שגרה. בשבילי, זה דקירה בלב. כבר שלוש שנים עברו מאז שבני, שהיה בי”א, נפטר, והתקופה הזאת היא הקשה ביותר עבורי.
בני היה בן 16. באותו ערב יצא לאכול עם חברים, ואז נשארו עוד קצת בפארק. בשעה עשר בלילה חצה את הרחוב בדרכו הביתה. חיכיתי לו ער, כמו תמיד. נהג שיכור וחסר אחריות עבר רמזור אדום, לא האט, לא עצר. לבני לא היה אפילו רגע להגיב. כשרופאי בית החולים התקשרו, הרגשתי איך הגוף שלי מתרוקן. עמדתי חסר מילים, כאילו לא קלטתי את מה שאמרו לי.
איבדתי את הוריי. הכאב היה עמוק, צער כבד. אבל אין דבר שמשווה לכאב של הורה שקובר ילד. זה נגד סדר החיים. הייתי מלא כעס, חוסר אונים, אשמה הכול בבת אחת. שאלתי למה נתתי לו לצאת, למה לא כתבתי לו שיחזור מוקדם יותר, למה אלוהים עשה זאת. חודשים רבים רבתי עם אלוהים. התפללתי ובכיתי, התלוננתי, אמרתי שזה לא הוגן, שהוא לקח לי את בני בלי התראה.
כבר שנים אני מנהל חנות ספרים ומוצרים לבית הספר. זה מקור הפרנסה שלי. אני מוכר מחברות, עטים, צבעים, משכפל, מדפיס, מבצע טעינות, וגם עובד כשליח בנקאי אנשים נכנסים ויוצאים ללא הפסקה. פעם הייתי שמח לשרת את התלמידים. היום כל מדים מזכירים לי את שלו. כל ילד שקונה מחברת גורם לי לחשוב על אלו שקניתי בשבילו. כשאני מעתיק דפים, לפעמים אני מוצא את עצמי עם עיניים דומעות.
בשנה הראשונה כמעט סגרתי את העסק. לא היה לי כוח לפתוח את התריס. בכוח קמתי, כי הייתי צריך לאכול, לשלם שכר דירה וחשבונות. לא פעם שרתתי אנשים עם חיוך מזויף ולב שבור. היו ימים בהם נכנסו נערים צוחקים, ואני בקושי עצרתי את הדמעות.
עם הזמן, הפסקתי לכעוס כל כך על אלוהים. לא כי הכאב נעלם, אלא כי הבנתי שהכעס מחליש אותי. התפילות שלי השתנו. אני כבר לא מתלונן. אני מתפלל לכוח, לשקט. מבקש עזרה להתמודד עם הריק שממלא אותי, שאין לו שום תחליף.
בימים האלה, כשאני רואה את פתיחת שנת הלימודים, הלב שלי מתכווץ. איני בוכה כמו בעבר, אך הכאב שם שקט, יציב. למדתי לחיות איתו, הוא לא נעלם. אדם לומד לנשום סביב הכאב, לא למחוק אותו.
כל בוקר אני פותח את חנות הספרים שלי. משרת את התלמידים. רואה את התיקים עוברים ליד הדלת. מבחוץ אני נראה חזק, אבל בלב פנימה אני עדיין אותו אב שמחכה לשמוע את המפתח של הבן שלו בעשר בלילה, למרות שברור לי שזה לעולם לא יקרה. למדתי שאין דרך להיאבק בכאב יש רק דרך לתת לו מקום ולחיות לצדו.
