אני גרה על רחוב קטן ליד תיכון, ובימים האלה, הרעש שב אל הרחוב נערים ונערות עם תיקי גב גדולים, חולצות פתוחות, צחוקים, אמהות לחוצות שממהרות, אופניים שעוצרים ילדים בפינת הרחוב. לרוב האנשים זה שגרה. בשבילי, זה כמו מכת אגרוף בלב. לפני שלוש שנים בני, שהיה בעשירי, נפטר ומאז התקופה הזו היא הקשה ביותר עבורי.
הבן שלי היה בן שש עשרה. באותו ערב יצא לארוחת ערב עם חברים, אחר כך נשארו עוד קצת בפארק. בשעה עשר בלילה, עבר את הכביש בדרכו הביתה. אני ישבתי ערה, כמו תמיד, מחכה לו. נהג, שיכור וחסר אחריות, עבר באור אדום. הוא לא האט, לא עצר. לבני לא היה זמן אפילו להגיב. כשהתקשרו אלי מבית החולים, הרגשתי איך גופי מתרוקן. עמדתי דוממת, כאילו לא מצליחה להבין מה נאמר לי.
איבדתי את הוריי. הכאב ההוא היה חזק, עצוב, כבד. אבל כלום לא משתווה לכאב של לקבור ילד. זה לא סדר העולם הטבעי. חוויתי זעם, אין אונים, אשמה הכול בבת אחת. שאלתי למה נתתי לו לצאת, למה לא שלחתי לו הודעה שיחזור מוקדם, למה אלוהים אפשר לזה לקרות. חודשים רבים רבתי עם אלוהים. התפללתי ובכיתי, קוננתי, אמרתי שזה לא הוגן, שהוא לקח לי אותו בפתאומיות ולא נתן לי סימן.
כבר שנים שאני מנהלת חנות ספרים. זה הפרנסה שלי. אני מוכרת מחברות, עפרונות צבעוניים, עטים, עושה צילום מסמכים, הדפסות, טעינות רב קו, וגם משמשת כשלוחה בנקאית, אז אנשים נכנסים ויוצאים כל היום. פעם הייתי משרתת את התלמידים בשמחה. היום כל תלבושת מזכירה לי את שלו. כל ילד שקונה מחברת מחזיר אותי לרגעים בהם אני קניתי בשבילו. לפעמים אני מצלמת דפי עבודה ופתאום עיניי מתמלאות בדמעות.
בשנה הראשונה אחרי לכתו כמעט סגרתי את החנות. לא היה לי כוח להרים את התריס. הכרחתי את עצמי לקום כי הייתי צריכה אוכל, לשלם שכירות וחשבונות. לא מעט פעמים שירתתי אנשים עם חיוך מזויף ולב שבור. לפעמים נכנסים תלמידים צוחקים, ואני מצליחה בקושי לעצור את הדמעות.
עם הזמן הפסקתי לכעוס כל כך על אלוהים. לא בגלל שהכאב עבר הוא לא אלא כי הבנתי שהזעם מכרסם אותי. התפילות שלי השתנו, אני כבר לא מקטרת. אני מבקשת כוח, מבקשת שלווה. מבקשת עזרה להתמודד עם הריק הזה שאי אפשר למלא.
השבוע, כשאני רואה את תחילת שנת הלימודים, הלב שלי מתכווץ. אני כבר לא בוכה כמו פעם, אבל הכאב נשאר שקט, עמוק. למדתי לחיות איתו, אבל הוא לא עוזב. אדם לומד לנשום סביב הכאב, לא למחוק אותו.
כל בוקר אני פותחת את חנות הספרים שלי. משרתת תלמידים. מסתכלת על התיקים שעוברים ליד הדלת. למרות שמבחוץ אני נראית חזקה, בפנים אני עדיין אותה אמא שמחכה לשמוע את המפתח של בנה בדלת בשעה עשר בלילה למרות שאני יודעת שזה כבר לא יקרה לעולם.
