אני גרה ברחוב קטן בירושלים, מרחק רגע מהתיכון, ועם תחילת שנת הלימודים הרעש שוב חוזר: נערים עם תיקי גב ענקיים, חולצות לבנות פתוחות, צחוק מתגלגל, אמהות ממהרות, אופניים שמניחים תלמידים ליד פינת הרחוב. בשביל רוב האנשים זה שגרה, בשבילי זו מהלומה בלב. שלוש שנים עברו מאז אבדתי את בני, שהיה בכיתה י’, ומאז התקופה הזו היא הקשה ביותר עבורי.
הבן שלי, נמרוד, היה בן 16. באותו ערב יצא לארוחה עם חברים, הם נשארו קצת להסתובב בגינה הציבורית. בשעה עשר בלילה, חצה את הרחוב בדרכו הביתה. אני חיכיתי לו ערה, כמו תמיד. נהג, שיכור וחסר אחריות, נסע באדום. הוא לא האט ולא עצר. נמרוד אפילו לא הספיק להגיב. כשהתקשרו אלי מהבית החולים, הרגשתי איך כל העולם שבתוכי קורס. עמדתי קפואה, לא מבינה מה אומרים לי.
איבדתי גם את ההורים שלי. הכאב ההוא היה קשה ועצוב, אבל אין מה שישווה לקבור ילד שלך. זה לא הסדר הנכון של החיים. חוויתי כעס, חוסר אונים, אשמה, הכול יחד. שאלתי את עצמי למה נתתי לו לצאת, למה לא כתבתי לו שיחזור מוקדם יותר, למה הקדוש ברוך הוא הרשה לדבר כזה לקרות. חודשים רבים רבתי עם השם. התפללתי ובכיתי, התלוננתי. אמרתי שזה לא הוגן, שהוא לקח ממני את נמרוד פתאום, בלי אזהרה.
יש לי כבר שנים חנות לציוד משרדי, ברחוב במרכז העיר. זו הפרנסה שלי מחברות, עפרונות צבעוניים, עט חרטים, הדפסות, העתקות וכרטיסי רב קו, אני גם משמשת כמתווכת לבנק כל היום נכנסים ויוצאים אנשים. פעם נהניתי לשרת תלמידים. היום כל מדים רק מזכירים לי את נמרוד. כל ילד שקונה מחברת מחזיר אותי למחברות שקניתי בשבילו. לפעמים באמצע הדפסה הדמעות פשוט עולות בלי שליטה.
בשנה הראשונה אחרי שהלך, כמעט סגרתי את החנות. לא היה לי כוח להרים את התריס. פשוט הכרתי את עצמי חייבת, כי יש שכירות, חשמל, מים ואוכל. הרבה פעמים עמדתי מאחורי הדלפק עם חיוך מזויף הזה, כשבתוכי לב מרוסק. היו ימים שבהם נכנסו נערים, צחקו, ואני התאפקתי לא להתפרק מול כולם.
עם הזמן, כבר לא כועסת על השם כמו פעם. לא בגלל שהכאב נעלם הכאב לא עובר. בגלל שהבנתי שהכעס רק מחרסם בי, מחליש אותי. התפילות שלי השתנו. אני לא מתלוננת; אני מתפללת לאור ובשקט. רק מבקשת כוחות, מבקשת שלווה, מבקשת עזרה איך לחיות עם החור הזה, שלא מתמלא לעולם.
כעת, בתחילת שנת לימודים, אני נושמת. הלב מתכווץ בכל פעם שאני רואה תלמיד מחוץ לחלון. כבר לא בוכה כמו פעם, אבל הכאב נמצא שקט, קיים. למדתי לחיות איתו, והוא לא הולך. בן אדם לומד איך לנשום עם כאב, לא למחוק אותו.
בכל בוקר אני פותחת את החנות שלי. משרתת תלמידים. רואה תיקי גב חולפים ליד הדלת. מבחוץ אני נראית חזקה, אבל בפנים בפנים אני עדיין אותה אמא שמחכה לשמוע את המפתח של נמרוד, בעשר בלילה. למרות שאני יודעת, לעולם זה לא יקרה שוב.
