אני זוכרת ימים רחוקים, בירושלים, כשהיינו גרים ברחוב קטן ליד תיכון. תחילת שנת הלימודים תמיד הביאה איתה רעש חדש נערים עם תיקי גב גדולים, חולצות פתוחות, צחוק מתגלגל, אמהות ממהרות, אופניים שלוקחים ילדים לפתח בית הספר. עבור רוב האנשים זה היה מראה שגרתי, אך לי זה תמיד היה מכה בלב.
היה לי בן, עומר לוי, בן שש עשרה. לפני שלוש שנים איבדתי אותו. דווקא בתקופה הזו, כשנערים עוד ועוד ממלאים את הרחוב, הכאב חוזר ומתחזק. באותו ערב גורלי, עומר יצא לארוחת ערב עם חברים, ולאחר מכן נשארו בפארק העירוני. בשעה עשר בלילה הוא עבר בכביש, בדרכו הביתה ואני, כמו בכל ערב, חיכיתי לו ערה. נהג שיכור וחסר אחריות עבר באור אדום בבגין לא בלם, לא עצר. עומר לא הספיק אפילו להגיב. כשקיבלתי את הטלפון מהבית החולים שערי צדק, הרגשתי איך כל עולמי התרוקן. עמדתי בהלם, לא קולטת את המילים.
איבדתי בעבר את הוריי זו הייתה כאב חד ועצוב, אבל אין דבר שמשווה לאובדן ילד. זה לא סדר הדברים. הרגשתי זעם, חסר אונים, אשמה, הכל יחד. שאלתי עצמי למה נתתי לו לצאת, למה לא התקשרתי שיחזור מוקדם, למה אלוהים לקח אותו ממני. חודשים רבים רבתי עם בורא עולם. התפללתי, בכיתי, התלוננתי על העוול, על כך שהלך לי בלי התרעה.
לשנים רבות היה לי חנות כלי כתיבה סמוך לבית הספר. זה הפרנסה שלי מחברת, עטים, עפרונות צבעוניים, העתקות, הדפסות, תשלומים לארנונה ולחשמל. גם בנק הדואר ניהלתי כל היום אנשים נכנסים ויוצאים. בעבר, הייתי מגישה מחברות לתלמידים בשמחה. היום, כל תלבושת בית ספר מזכירה לי את עומר. כל ילד עם תיק מחזיר אותי למחברות שקניתי לו. לפעמים תוך כדי הדפסה, עיני מתמלאות דמעות בלי שליטה.
בשנה הראשונה כמעט סגרתי את החנות, לא היה לי כוח להרים את התריס. הכריחתי את עצמי לקום, כי צריך לאכול ולשלם שכר דירה תשלום בשקלים, לא שקלתי כלל את החיים החדשים. שוב ושוב נתתי שירות עם חיוך מזויף ולב מרוסק. היו ימים בהם קבוצת נערים צוחקים נכנסה, ואני נאבקתי לא לבכות.
עם הזמן, פחות כעסתי על אלוהים. לא שהכאב נעלם, אלא כי הבנתי שהכעס מרעיל אותי. תפילותיי השתנו איני מתלוננת. אני מבקשת כוח, קצת שלווה. בקשת עזרה לחיות עם הריק שנשאר ואין לו מילוי.
השבועות האלה, כשאני רואה את תחילת שנת הלימודים ואת גל הילדים, הלב שלי מתכווץ. הדמעות כבר לא פורצות, אבל הכאב שקט ותמיד נמצא. למדתי לחיות איתו, הוא לא עוזב. התרגול הוא לנשום לצד הכאב, לא למחוק אותו.
כל בוקר אני פותחת את החנות שלי. משרתת תלמידים, מסתכלת על התיקים החולפים בפתחי. בחוץ אני נראית חזקה, אבל בפנים אני אותה האמא שמחכה לשמוע את המפתח של עומר בשעה עשר בלילה למרות שאני יודעת שזה לעולם כבר לא יקרה.
