אני בת 69 ולפני חצי שנה בעלי הלך לעולם, אחרי ארבעים ושתיים שנות נישואים בלי ילדים — רק שנינו, החיים,…

אני בת 69, ולפני חצי שנה בעלי עזב לעולם שכולו טוב.
היינו יחד ארבעים ושתיים שנים. לא היו לנו ילדים. נשארנו רק שנינו החיים שלנו, העבודה שלנו, ההרגלים, השמחות הקטנות שבנינו יחד.
הכל התחיל במשהו שנראה רגיל: עייפות, כאבים שבאים והולכים, בדיקות שלא נראו דחופות. ואחר כך הגיעו הבדיקות הרציניות, בתי החולים, הטיפולים. הייתי שם איתו בכל שלב.
למדתי מתי הוא צריך לקחת את התרופות. זכרתי מה אסור לו לאכול. קלטתי את המבט הזה בעיניים כשכאב לו מדי ולא הצליח להירדם. הייתי ערה לידו, רק מחזיקה לו את היד לפעמים אין דרך אחרת לעזור, רק להיות קרובה.
קמתי לפניו להכין לו ארוחת בוקר.
עזרתי לו להתקלח אחרי שכבר לא היה לו כוח.
דיברתי אליו, סיפרתי לו דברים קטנים שלא יחשוב יותר מדי אבל לפעמים הוא לא היה עונה. לא כי לא רצה פשוט הגוף שלו כבר לא היה יכול.
ביום שהוא נפטר, היה במיטה, מחזיק לי את היד.
לא היו מילים דרמטיות. לא הייתה סצנה. הוא פשוט נרדם. ברגע אחד היה איתי, וברגע שאחריו איננו.
התקשרתי למדא.
אבל זה כבר היה מאוחר מדי.
יום ההלוויה היה מוזר.
באו אנשים שלא ראיתי שנים. אמרו לי מילים שנשמעו כאילו הן עוברות מעלי: היה איש טוב, עכשיו שקט לו, את צריכה להיות חזקה. רק הנהנתי, בלי לדעת אפילו על מה.
ואז כולם הלכו.
והבית הפך ענק.
לא כי הוא באמת גדול, אלא בגלל שאין בו כבר חיים.
הלילות הכי קשים.
אני הולכת לישון מוקדם. לא מצליחה עם הדממה. תמיד צפינו יחד בחדשות. הוא היה מגיב, גורם לי לצחוק, ואחר כך שואל אם בא לי תה.
היום אני משאירה את הטלוויזיה דלוקה, רק כדי לשמוע קולות. רק לא להרגיש את הריק.
אין לי ילדים להתקשר אליהם.
אין לי נכדים.
אין למי לספר שכואב לי הגב, או שהרופא שינה לי את התרופה, או שנבהלתי כי לא היה מי שיגיש לי כוס מים כשהיה לי לא טוב.
ימי ראשון מרגישים כמו אבן על הלב.
פעם היינו הולכים יחד לגינה הציבורית ליד הבית, קונים חלה וחוזרים לאט, כאילו לא נגמר לנו הזמן. הוא תמיד צעד קצת יותר לאט ממני, והייתי מתבדחת שהוא עקשן, והוא צוחק.
היום אני הולכת לבד.
אנשים מסתכלים ברחמים או שלא שמים לב בכלל. במכולת אני קונה רק מה שהכרחי כבר אין בשביל מי לבשל.
יש ימים שלא יוצא לי לדבר עם אף אחד.
ימים שלמים.
לפעמים אני מופתעת כשלמישהו מהשכנים יש מצב רוח להגיד לי שלום, כי הקול שלי נשמע מוזר, כמו שלא השתמשתי בו המון זמן.
אני לא מתחרטת שלא הבאנו ילדים.
אבל רק עכשיו אני באמת מבינה מה זה להזדקן לבד.
הכל נהיה יותר איטי. יותר קשה. יותר שקט.
אף אחד לא מחכה לי.
אף אחד לא שואל אם הגעתי הביתה בשלום.
לאף אחד לא איכפת אם לקחתי את הכדורים שלי.
אני עדיין כאן, כי פשוט אין לי באמת ברירה.
אני קמה. עושה את מה שצריך. וחוזרת לישון. אני לא מחפשת רחמים. אני לא מבקשת שאף אחד ירחם עליי.
רק רציתי להגיד בקול:
כשמאבדים את הבן אדם שחיית איתו את כל החיים, נשארים במקום שבו שום דבר אחר כבר לא חשוב.