אני בת שישים וחמש, והזיכרונות שלי ממלאים חדרים כמו עננים בחלום תל אביבי, מאז שהתחתנתי. התחתנתי בגיל עשרים ושלוש, לא בגלל הריון, לא מתוך לחץ, אלא כי אז חשבנו שבחירה להתמסד היא התחייבות קדושה לא איזו גחמה שמנסים בהיסוס. שנינו עבדנו, כמעט לא הכרנו זה את זו בין הקפה של הבוקר לנסיעה באוטובוסים, ודמיינו שהשאר ילמד עם הזמן, שיזרום כמו גלישה לילית בים של יפו.
השנים הראשונות לא היו פרח ונענע. למדנו לחיות יחד על סף מחלוקות, התווכחנו על איך מסדרים את הדירה, על שקלים שנעלמים מהארנק, על הרגלים של ערב שבת. היו שקטים ארוכים, קצת צעקות, ימים של מתיחות שמרחפת בין הצללים. לא היו אלימות ולא בגידות, רק שונות כזו שרבים כיום היו עוזבים ממנה בגשם הראשון. גם אני לא ידעתי אם אוכל לשאת.
כשהבת הראשונה שלנו, שקד, נולדה, קלטתי: זוגיות היא לא רק אהבה. היא אחריות, עייפות, ויתור עצמי כמו חול מתפורר בידיים. הוא עבד שעות ארוכות, והמשקל של הבית נפל עליי כאילו זו אבן ירושלמית ענקית. לפעמים הרגשתי שקופה, לפעמים פשוט מותשת, אך בכל פעם שחשבתי לברוח, ראיתי בעיני רוחי את החורבן של בית שלםnot רק שלי, אלא גם של הילדים.
עברנו זמנים קשים כלכליתחודשים בהם גירדנו שטרות מכיסים ובישלנו תבשילים מהמעט שהיה. נתתי יותר ממה שדמיינתי שאפשר. גם הוא היה מופנם, שתקן, עם מזג לא קל. היו טעויות, מילים כואבות, רגעים בהם פגענו זה בזו. כן, סלחתיהמון פעמים. לא כי הייתי חלשה, אלא כי בחרתי להישאר ולבנות ממה שיש, לא מהחלום האידיאלי.
היו לנו עוד ילדיםתמר, ויונתן. לגדל אותם היה מסע בירושלים עם רוחות מדבריות. נלחמנו על חינוך, על שקלים, על משפחה, על עייפות. אבל הייתה גם יציבות: שולחן שבת עם אוכל, תעודות לימוד, מחלות שנרפאו, ימי הולדת בגן עם עוגות חלה. לא מושלם, אך איתן כמו קיר של אבן בתל אביב.
היום אני שומעת צעירים אומרים שלא צריך להחזיק בכלום, שעל הבעיות הראשונות עוזבים. אני מבינה אותםהזמנים שונים. אבל גם יודעת: אילו עזבתי על המחלוקת הראשונה, או אכזבה ראשונית, או תשישות של לילה, לא הייתי עומדת כאן, מספרת על מסע של חיים.
לא נשארתי מתוך פחד. נשארתי כי האמנתי שמחויבות צריך לכבד גם כשלא נוח. אני לא רומנטית לגבי סבל, אבל יודעת שסליחה ארוכה ורצונית היא מה שהחזיק את הקשר שלנו שנים רבות.
כשילדינו עזבו, נכנסה הדממה כמו מטבע ישן. אנחנו כבר לא רבים, ועדיין לא הדמות של סרטיםשני אנשים שחילקו חיים, מכירים אחד את השנייה עמוק, ראו זה את זו במצבים הכי גרועים ובחרו להישאר.
הייתי מאושרת תמיד? לא.
טעיתי? הרבה פעמים.
אני מתחרטת על הסליחות? אף פעם.
